זמן הוא אחד הדברים שכולנו כנראה יכולים להשתמש בהם יותר.
במיוחד במצבי עבודה, קל לפגישה או לשיחת טלפון לחלוף על הזמן המוקצב לה, מה שמוציא חופש מהמשימה הבאה שהייתה לך בלוח השנה ובסופו של דבר מוביל אותך לכך שאין לך זמן לסיים את הדברים האחרונים שקבעתם. היום. זה, או להשאיר אותך במשרד לכמה שעות נוספות כדי שתוכל לסיים אותן.
לפני כמה שנים התחלתי לחוקק מנטליות של "עצירה קשה" לרוב הפגישות והשיחות שהיו לי. בהשראת כמה מהאנשים שראיינתי, שאמרו שהיתה להם "עצירה קשה" לאחר 14 או 30 דקות, התרגול גורם לכך שאתה יודע שלמה שאתה עושה יש זמן סיום מוחלט, מולך להשיג את מה שאתה צריך להסתיים בזמן המוקצב.
זה נהדר.
כשאתה אומר למישהו שאתה צריך לעזוב פגישה לאחר פרק זמן מוגדר, האדם הזה עושה יותר מאמץ להגיע לנקודה. הם עומדים בזמן, מוכנים להתחיל את הפגישה או הצ'אט שלך, וכל העניין נע בצורה משמעותית יותר ביעילות.
לעומת זאת, כשרק הייתי מגיע לפגישה של 10 בבוקר בלי לקבוע שעת סיום קשה, לעתים קרובות האדם שאיתו נפגשתי עדיין היה נפגש עם הכתב שלפני, דוחף את הפגישה שלנו ל-10:05 או 10:15. 10 הדקות הראשונות היו מלאות בכך שהאדם הזה מקבל קפה או מים, עושה צ'ק-אין עם המזכירה שלו... דברים.
בסופו של דבר, רוב הפגישות שהיו לי שהיו אמורות להימשך פחות מ-30 דקות היו נמשכות יותר משעה כי התרחשה סביבן כל כך הרבה פעילות מיותרת. האמירה שהייתה לי עצירה קשה אחרי 30 דקות בלבד גרמה להכל לפעול בצורה יעילה הרבה יותר.
האם יש לי איפה להיות בעוד 30 דקות? לפעמים אני עושה, לפעמים המקום הבא הוא השולחן שלי לעבודה או מקום לאסוף ארוחת צהריים. כל העניין הוא להכתיב כמה מזמנך אתה נותן משהו, כדי שזה לא יחטוף יותר מהיום שלך כי זה יכול.
אם אתה רוצה להישאר בפגישה הזו יותר, בטח, עשה זאת. אבל על ידי הגדרת מגבלה מבעוד מועד, אתה גם נותן לעצמך פתח מצוין לעזוב אם אתה צריך, ולתפוס מחדש את הדקות או השעות ביום שאתה עלול להפסיד אחרת.
השבועחברה מהירה הרצה סיפור מאת ה-COO של MessageBirdשהציע הצעה דומה. ההצעה שלה היא פשוט להציב גבולות למה שאתה מסוגל לעשות. זהה כמה זמן יש לך להקדיש למשהו, ספר לאנשים מה הם ודבק בו. ותן לעצמך קצת זמן גם לעצמך. מגיע לך.
