קרדיט: ילדה
אפרסקים הם מקור מבוהל עבורי. אני משוכנע שהאפרסק הטוב האחרון שאכלתי נצרך בילדותי, ב-2001 או 2002, אי שם בשכונת קיסלה וודה בסקופיה, מקדוניה. סביר להניח שזה היה אחד שקטפתי מעץ של שכן בדרכי מבית של סבתא אחת למשנהו - הוא היה מנשק שמש, חם ומטושטש. הייתי מנגב את הטשטוש מהחולצה שלי, לאחר שלמדתי בדרך הקשה שהפלומה יתנקז אם לא. (אז נלקחתי עם הרכות של האפרסק-אוף-הענף הראשון שלי, חבקתי אותו בפניי רק כדי להיתקל בצריבה של טריכומות צורבות את לחיי.) אני בספק אם הקדשתי מחשבה שניה לפרי המצוי בסכנת הכחדה. סטטוס כשנגסתי בעור קטיפה שופע, נהנה מהסימפוניה על בלוטות הטעם שלי בזמן שהלכתי הלאה, מיץ זורם במורד הסנטר והידיים.
האפרסק המושלם לא היה מצרך נדיר באותם ימים. למרות שמשפחתי גרה בבירת העיר, השכונה שלנו הייתה יותר בוסתן ממטרופולין, ובקיץ, דרכי העפר שעברו לרחובות היו זרועות לעתים קרובות בפירות אבן במצבי ריקבון שונים. נראה לי שהאנשים היחידים שבאמת קנו אפרסקים מהשוק הם בדרך כלל חברים שגרו בבניין המגדלים, או כאלה שהוטלו עליהם להביא תוצרת לפנסיונר הזקן באבא שהיה נכה מדי מדלקת פרקים מכדי לעשות את המסע לזלן פזר בעצמה.
אני לא יודע מה קרה לאפרסקים. אני לא יודע אם זה היה הגעתו של הסופרמרקט בסגנון מערבי, המשרת את כוח העבודה החדש (וקפיטליסטי) הזקוק לנוחות. אולי זה היה רצף השכנים שהחלו לכרות את עצי הפרי שלהם, והעדיפו חלקות דשא במקום חורשות, שיחי פרחים במקום מזון. אבי בילה שנים בניסיון לגרום לאמרגד המטופח שלו, גטסבי דשא, לקרות, הכל במחיר הדובדבנים החמוצים, המשמשים ושושנות הבר ששרדו עשרות שנים בחצר הקדמית עם מעט יזמות. בדיוק ככה, האפרסקים האהובים של ילדותי לא היו בשום מקום. ובכל זאת, שמרתי על התקווה בחיים.
התקווה החזיקה מעמד עד קיץ 2018, אז הגעתי סוף סוף לסקופיה. הזמנתי חדר במרכז העיר, רק צעדים מהשוק. בפוגה ג'ט לג, הלכתי וקניתי אפרסקים - מכמה מוכרים שונים, ליתר ביטחון - והבאתי אותם לצריף של סבתי. רסיסים מכל אצווה היו מונחים כדי לנסות, אבל האפרסקים האלה לא היו זה. הם היו חיוורים, מימיים וחסרי ברק. "ירד יותר מדי גשם השנה," אמרה סבתי בניד ראש ואtsk,מפנה את תשומת לבה לאופרת הסבון הטורקית בטלוויזיה. יותר קל לה להמשיך הלאה - היו לה עשרות שנים של אפרסקים טובים.
מהמטעים של אונטריו, לשוק אובור בבוקרשט, למעבר האורגני ב- Whole Foods, וחזרה לסקופיה פעם נוספת. שום דבר לא מתקרב לזיכרון שלי ברוויה מלאה. האפרסק המושלם, עם הילת הניחוח שלו, מעיל הלנוגו שלו, הגוון שזה עתה הסמיק, הוא כעת כדור חמקמק והזוי.
הכמיהה לאפרסקים הקודמים האלה מודגשת לעתים קרובות לא כל כך בהיעדרם, אלא בפקסימיליות שמגיעות מדי עונה כדי לתפוס את מקומן. בשלב זה, ויתרתי על מציאת האפרסק המושלם. אני לא יכול להתמודד עם עוד אכזבה אנמית וקשחתית. במקום זאת, כשמגיע הדחף, אני יוצר הולוגרמות משלי. אני יודע שזה לא הדבר האמיתי, אבל זה עדיין מרגיש קרוב יותר איכשהו.
הקוקטייל של השבוע הוא אודה לזכרוני מהאפרסקים. אפרסקים עונתיים מספקים את הבסיס לקסם הזה, ומצקל מעורר את מליחות הדמעות שלי (חחח). קווי החום הם אופציונליים, אבל הכרחיים אם אתה רוצה את העוקץ בהשראת הטריכום. כדי לעשות הומאז' זה, תצטרך:
3-5 פרוסות אפרסק (אני משתמש באפרסק סופגניה, אבל משתמש בכל מה שמבשל ומסביב)
3/4 גרם מיץ לימון (טרי)
¾ גרם סירופ דבש*
2 אונקיות מזקל (מהזן הפחות מעושן) או טקילה בלנקו
אופציונלי: כמה קורטובים של האבנרו ביטר, או סתם טבסקו עובד מצוין.
*כדי להכין סירופ דבש, פשוט מוסיפים 1 חלק מים חמים ל-3 חלקים דבש ומערבבים היטב.
מניחים פרוסות אפרסק וכמה קורות של רוטב חריף בשייקר ומערבבים למחית כמעט. מוסיפים את הלימון, סירופ הדבש והמזקאל. מלאו את השייקר בקרח ותנו לו שייק מהיר טוב; ספירה עד שמונה אמורה להספיק. מסננים לכוס צוננת על קרח, כמה שיותר טרי ויבש יותר טוב. קוביית קרח אחת גדולה היא אידיאלית אבל תעבוד עם מה שיש לך.
(אנא אל תהסס להתייחס לזה כאל תבנית שתוכל לעשות עליה ריף. שחק עם מתקנים שונים ועם משקאות חריפים שונים. ג'ין, למשל, כמעט תמיד מתנגן יפה.)
