למרות שבושה ואשמה עשויים להיראות דומים, בושה נמצא בקורלציה גבוהה עם התמכרות, דיכאון ותוקפנות. לעומת זאת, אשמה קשורה לאמפתיה ולהבנת נקודות מבט אחרות.
מה ההבדל? בהרצאתה ב-TED, ברנה בראון אמר:
בושה היא התמקדות בעצמי, אשמה היא התמקדות בהתנהגות. הבושה היא, "אני רע." אשמה היא, "עשיתי משהו רע". כמה מכם, אם תעשו משהו שפגע בי, היו מוכנים לומר: "אני מצטער. עשיתי טעות?" כמה מכם יהיו מוכנים להגיד את זה? אשמה: אני מצטער. עשיתי טעות. בושה: אני מצטער. אני טעות.
אבל זה לא רק עניין פעוט של סמנטיקה. בראון ממשיך ומסביר:
בושה נמצאת בקורלציה גבוהה מאוד עם התמכרות, דיכאון, אלימות, תוקפנות, בריונות, התאבדות, הפרעות אכילה.
הנה מה שאתה אפילו צריך לדעת יותר: אשמה נמצאת בקורלציה הפוכה עם הדברים האלה. היכולת להחזיק משהו שעשינו, או שלא הצלחנו לעשות, מול מי שאנחנו רוצים להיות היא הסתגלותית להפליא. זה לא נוח, אבל זה מסתגל.
פסיכולוגית קלינית Mary C. Lamiaהוסבר בפסיכולוגיה היוםשבריונים מועדים במיוחד לבושה. היא כתבה, "זה אומר שהם מפחדים שהכישלונות או החסרונות שלהם ייחשפו. לאדם יכול להיות בעיות עם בושה ועדיין יש לו הערכה עצמית גבוהה, וזה מה שגורם לאדם להתנהג כמו בריון". מחקר זה (ואחרים שצוטטו בו)תומך בטענתו של בראון שהבושה תורמת לאלימות ולעוררות כעס.
הפתרון הוא לא להיפטר מהבושה. בושה היא טבעית, ובאה עם מערכות היחסים האנושיות שלנו. עם זאת, לימדו אותנו, "לעולם אל תיתן להם לראות אותך מזיע." בראון אומר שהפתרון הוא לעשות את ההפך: להיות פגיע.
ומה לגבי הטענה של בראון שאשמה נמצאת בקורלציה הפוכה לכעס?מאמר זה פורסם בכתב העת Journal of Personalityמצביע על כך שאשמה נקשרת להשפעות פרו-חברתיות, משפרות מערכת יחסים. מחקר אחד מצא שבושה קשורה למצוקה אישית, בעוד שאשמה קשורה לנטילת פרספקטיבה.
אמנם יש לכך השלכות על האופן שבו אנו מסגרים את החסרונות והכישלונות שלנו, אבל אנחנו צריכים גםלהקיף את עצמנו באנשים שבאופן טבעי פחות מועדים לבושה ויותר אשמה.
כולנו עושים טעויות, אבל זה לא הופך אותנו לכישלונות.
מקשיבה ל-Shame| שיחות TED דרךרחוב פארנם
