במהלך מצעד חיינו בשבת, תלמידת תיכון מרג'ורי סטונמן דאגלס, סמנתה פואנטס, ניצולה פצועה מטרגדיית הירי,עלה לבמה לשאת נאום נלהב בפני אלפי מפגינים. באמצע כתובתה, היא התכופפה מאחורי הדוכן והקיאה.
הקהל השתתק, ואז מלמולי דאגה ריחפו באוויר כשהמצלמות הסיטו את מבטן. לא דקה לאחר מכן, פואנטס הופיע שוב עם חיוך שצועק, "הרגע הקאתי בטלוויזיה הבינלאומית, וזה מרגיש נהדר!" קריאות עידוד ומחיאות כפיים פרצו מהקהל כשהיא קפצה מיד בחזרה לנאום שלה.
כעת, יש מעט דברים מביכים כמו הרעיון לחוות תפקוד גופני בלתי רצוני מול מיליוני אנשים. ובכל זאת, פואנטס, נערה, יודעת את סוד הניצחון על מה שהיה כנראה תוצאה של העצבים שלה כמו גם מהטראומה שלה:אתה הבעלים של זה. אתה מרים את היד שלך ואומר, "כן, זה הייתי אני!" אתה מציע קשקוש כדי להודיע לכולם שאתה בסדר, שזה בסדר להכיר במה שקרה, ולצחוק יחד כי אתה בעניין. ואז אתה חוזר מיד למה שעשית.
כעת, הנאום של פואנטס היה יוצא דופן מכמה סיבות, ואנחנו לא אומרים שהפוקוס צריך להיות בלהחלה. אבל אנחנו כן חושבים שהיא לימדה את כולנו שיעור חשוב בחסד במצוקה - שיעור שנוכל להשתמש בו בחיינו האמיתיים.
הסבירות להקיא על הבמה היא, ברוב המקרים, די קלושה. אבל תמיד קיימת אפשרות שמשהו ישתבש: מצגת השקופיות שלך מפסיקה לעבוד, אתה משחרר גיהוק לא רצוני היישר לתוך המיקרופון. אם משהו מביך (או אפילו נורא) קורה לך על הבמה, זכור מה פואנטס הראה לכולנו: כולנו חלק מקהילה. רגעים מביכים עבורך הם מביכים באותה מידה עבור האנשים שצופים. הם לכודים בין מצב של דאגה לרצון לצחוק. כשאתה מציע להם לצאת על ידי בעלות על מה שקרה, הם יאהבו אותך על זה! שלא לדבר, הם יתרשמו שהמשכת להמשיך לאחר מעשה.
תאמינו או לא, להתגבר על רגע מביך על הבמה יכול למעשה לעבוד בשבילכם הרבה יותר ממה שזה יכול להכאיב לכם. מה שאולי היה רק נאום מצוין הוא עכשיו גם דוגמה לחוש ההומור הטוב שלך, העקשנות שלך, ועד כמה אתה יכול להתמודד עם עצמך תחת לחץ. אז, אל תדאג אם משהו משתבש: פשוט פעל לפי הדוגמה של פואנטס והחזיק בו.