איך נמנעים מלהיות ציניים ככל שמתבגרים?

אם יש מאפיין מגדיר אחד של האנשים המבוגרים שהכרתי, זה חוסר נכונות להכיר בתקפותו של מידע מאתגר, קרבה שבה נראה שהם משוכנעים שדעותיהם האישיות הן האמת המוחלטת.

עם הזמן, אנשים מאורסים שבעבר החזיקו בדעות ניואנסיות של נושאים חברתיים או פוליטיים הופכים לשמרנים/ליברלים הארדקור, נוהלי דוגמות. שיחות עם חברים ותיקים סובבות סביב "הדברים המהנים שהיינו עושים". אנשים שפעם אהבו את הצמיחה שמגיעה מחוויה חדשה מחשיבים כברירת מחדל, "זה בדיוק כמו הדבר הישן, חוץ מזה שהוא לא כל כך טוב."

חלק ממני חושש שזה בלתי נמנע. אולי חוסר ראש בדרככם הוא הסוף ההגיוני של תהליך הסינון של החיים המודרניים, שבו, בסיוע אלגוריתמים ודעות קדומות, אנו נמשכים לדברים, אנשים ורעיונות שמרגיעים אותנו, תוך בניית מחסומים נגד כל דבר מטריד אותנו, עד שבסופו של דבר אנחנו נושמים מחדש אוויר צורמני במרחב נפשי כל כך קטן שאנחנו לא יכולים אפילו לדבר עם מישהו שאנחנו לא מסכימים איתו.

קל להטיל את האשמה על "ניסיון". לחשוב שהעולם הוא מקום כל כך לא צודק שהתוצאה האפשרית היחידה של לראות יותר ממנו היא בניית שריון נפשי עבה יותר ויותר. אבל זו לא הייתה החוויה שלי. הייתי הרבה יותר ציני כשהייתי צעיר יותר, וכל רגע שווה שהיה לי מאז היה בגלל שהפכתיפָּחוֹתציני, כי הייתי פתוח למשהו חדש, עד כמה שזה נשמע נדוש. בהתבסס על כל מה שראיתי (ומחקר), ברור שזה מועיל יותר,אִישִׁיתומבחינה כלכלית, כדי להישאר עם ראש פתוח ולהימנע מחליקה במורד חור הארנב של מיושבים תמידיים.

אבל ציניותעוֹדמתגנב פנימה. למרות שאני יודע יותר טוב, אני עדיין מוצא את עצמי חושב, "בימי, הבנו איך נשמעה מוזיקה טובה/איך לפעול/החשיבות של העבודה/איזה סמים זה כיף/להכניס כאן מה שלא יהיה." אני עדיין מוצא את עצמי דוחה הזמנות כדי שאוכל להישאר בבית ולצפותאזור הדמדומים, או לשמוע על איזו טרנד או תנועה חדשה ולפטר אותה כחסרת ערך לפני שאני בכלל לומד על מה מדובר או מגלה אם אני יכול להתעשר מזה.

אז הרשו לי להסביר לכם: איך עושיםאַתָהלהישאר פתוח ומלא תקווה בעולם הנופל הזה? האם זה בכלל אפשרי? תנו לי (ולעולם) את הטיפים האישיים שלכם כדי להימנע מהסתיידות נפשית ורגשית בתגובות למטה.