דחיינות זוכה לראפ גרוע, ככל הנראה בגלל שאנו משתמשים בו יותר מדי. לדחות יותר מדי דברים היא בעיה, אבל ההיפך אינו בהכרח טוב בהרבה. בשנה שעברה הצלחתי למגר לחלוטין את הדחיינות מחיי, רק כדי ללמוד שיש לזה מטרה. לפעמים לדחות דברים למחר היא הבחירה הבריאה ביותר שאתה יכול לעשות. הנה הסיבה.
עוד בדצמבר 2011,יישמתי את סוד הפרודוקטיביות של סיינפלדלעזור לי לעשות דברים. זה עזר לי לתעדף את כל הדברים שרציתי לעשות והפכתי ליותר פרודוקטיבי ממה שאי פעם קיוויתי. פתאום באמת התאמנתי כל יום, הדירה שלי הייתה נקייה בצורה בלתי אפשרית, כתבתי סיפורים שדחיתי במשך שנים, וסיימתי כמה פרויקטי פיתוח שעמדו על האש עוד יותר זמן. כל יום הייתי משיג קצת יותר מכל משימה והייתי יכול לשים איקס אדום גדול בלוח השנה. התהליך הראה לי איך לעשות דברים על ידי הפיכתם לעדיפות קבועה. זה הרגיש כאילו יש לי כוח על - כאילו יש יותר זמן בכל יום. זה עודד אותיפשוט להתחיל, ולא עבר הרבה זמן עד שה-X האדום בלוח השנה לא היה משנה יותר. אם הייתי עושה משהו בראש סדר העדיפויות, פשוט הייתי עושה את זה. לא הייתי צריך שום דבר שיניע אותי מלבד העובדה שידעתי שאני יכול לעשות את זה, ושם התחילו הבעיות שלי.
הבנתי את זה כשהתעוררתי בוקר אחד ב-5:00 בבוקר במצב של בלבול שכמעט סותר את התיאור. זה נראה כאילו תת המודע שלי ניסה לעבד עבודה שאפילו לא חשבתי לעשות עדיין, וזה לקח על עצמו הכל בבת אחת. ברגע שהתעוררתי חשבתי שאני עובד, אבל ממש לא היה לי מושג מה אני עושה או למה אני עושה את זה. זה היה כאילו נוצרו עשר משימות כדי לבצע מפעל ענק אחד, לא הגיוני לחלוטין, שיש לו מטרה בלתי ניתנת לפענוח. אחרי 30 דקות של ניסיון להבין את זה, הבנתי את הבעיה: עשיתי הרגל כל כך טוב לעשות דברים שהמוח שלי לא באמת הבין שום דבר אחר. תעדפתי עבודה, תחביבים, פעילות גופנית, מטלות ואפילו פעילויות חברתיות. כל יום היה פאזל שבו הייתי מנסה להתאים כמה משימות שיכולתי. למעשה הייתי עושה אותם, הולך לישון ומתחיל שוב למחרת. לא הייתה הפסקה. הזנחתי לחלוטין לתעדף דבר אחד: כלום.
המוח והגוף שלנו זקוקים לזמן שקט שבו הם לא עושים כלום. זה לא אומר לצאת מהאזור מול הטלוויזיה למשך שעה וזה לא אומר לישון של שמונה שעות בלילה. זה אומר להקדיש זמן לעיבוד אירועי היום, ואולי הימים שלפניו. זה אומר לתת למוח שלך להיפטר מכל המחשבות העודפות שצברת מלעשות כל הזמן. עבור חלק,מֶדִיטָצִיָהעשוי לעבוד. מבחינתי, התחלתי לטייל לפני שהשמש שוקעת. רוב העבודה שלי נעשית בתוך הבית, כך שהשינוי בנוף מרגיע ומועיל. ההליכה לבד, בלי חברה מאדם אחר או גירוי של מוזיקה, פודקאסט או כל דבר אחר, נותנת למוח שלי את הזמן שהוא צריך להרפות מכל מחשבות עודפות שהוא נשא. הפעילות עצמה, לרוב לא רלוונטית. ההיבט החשוב של הפעילות הוא שהיא משעממת. זה חוסר הגירוי שחשוב. גם המוח צריך הפסקות.
זה לא מושג חדש. זה משהו שאנשים ידעו וגילו מחדש כבר הרבה יותר שנים ממה שכל אחד מאיתנו היה בחיים. זה גם משהו שקל לשכוח, במיוחד לנוכח ההנאה שבהישג. רק בגלל שיש לנו את הזמן והיכולת לא אומר שאנחנו מחוייבים להשתמש בזה, לעשות משהו. מה שאפשר לא תמיד נכון. לפעמים מה שאפשר לדחות למחר צריך להיות משהו ולא כלום.