היום הוא היום האחרון שלי בתור מוביל אתרים ב-Lifehacker, אז אני מוריד את כובע הכתב המרוחק שלי כדי להתייחס אליכם בצורה עמוסה, אישית ומאחורי הקלעים. היכנסו ותפסו מקום.
(הערה: הפוסטים האלה מפרים שניים מגווי העריכה הגדולים ביותר שלנו, במיוחד את הכלל "קצר ומתוק" וכלל "זה לא קשור אליכם". הוזהרתם!)
הרעיון לעשות Lifehacker צץ בסוף 2004, ריף עלאת המושג "פריצות חיים" שהטכנולוג דני אובריאן בישלמוקדם יותר באותה שנה. פתיחת אתר אינטרנט על פריצות חיים לא הייתה משימה מקורית; של מרלין מאן43 תיקיותהיה ראשון. למעשה, בלי דני ומרלין, Lifehacker לעולם לא היה קורה. אני חייב לשני החבר'ה האלה חוב עצום של תודה על הניסוח שלהם של רעיון שממש פתחתי עליו קריירת כתיבה.
אבל בחזרה לסוף 2004.
במהלך נובמבר ודצמבר, עמיתיי ב-Gawker Media ואני עיצבנו את האישיות מאחורי Lifehacker, האדם שיהפוך לקמע של האתר. זה יהיה "היא", כמובן, כי אני כן. הגישה הנשית על הטכנולוגיה תגדיר את הקול של האתר, אבל בעדינות, בלי שום שטויות ורודות של "לך ילדה" - רק דיבור ישיר ממישהו מועיל ובעל ידע אבל לא מפנק, מישהו התמקד לא במבריק אלא במועיל, מישהו נמרץ ועתידני. דמיינו אותה כדיילת חללית או טייס למיניהם. (אחת הסקיצות הראשונות של התפיסה המוקדמת של הילדה שלנו נמצאת בצד ימין.) צוות העיצוב שלנו יצר את הקמע הסופי של Lifehacker על סמך הפרסונה הזו. "איזה צבע צריך להיות נושא האתר?" שאלו המעצבים שלנו. בדיוק קראתי ספר בשםפותחים את ה-Xbox, שתיאר כיצד מיקרוסופט פיתחה את הקונסולה הפופולרית, כולל בחירת הצבעים שלה. "ירוק," אמרתי. "אנשים מקשרים את זה לטכנולוגיה".
ב-31 בינואר 2005 האתר יצא לציבור. הודעות הפתיחה שלי היונוּקשֶׁה, בעיקר בגלל שהייתי עצבנית ומפוחדת. אני כותב בלוג מאז 2001, אבל האתר האישי שלי קיבל בערך 10 כניסות ביום גדול, וחמישה מהם יהיו מאחי. לראות את כל העיניים שהשקת בלוג Gawker משכה אליי היה מפחיד. באותו יום, מכורח הנסיבות, התחלתי לגדל את העור העבה שכל מי שיש לו חשיפה כלשהי על הצינוריות הנדרשת כדי להישאר שפוי. (בהתחלה, תהליך הצמיחה הזה לא התרחש מהר כמו שהייתי צריך, וטרול יכול להרוס לי את סוף השבוע. היום, אני יכול לצחקק מול הסוג הגרוע ביותר של קריאת שמות מקוונת שאתה יכול לדמיין).
במשך שמונת החודשים הראשונים לקיומה של Lifehacker, לא הייתה שום דרך לקוראים להגיב על פוסטים. הוצאתי תריסר פוסטים ביום חול בעצמי. אני אישית הגבתי לכל הודעה ב-ערימת אימייל מתגבשתשהצטבר בתיבת הדואר הנכנס שלנו. לא משנה בכמה טריקים של פרודוקטיביות השתמשתי, זה פשוט לא השתנה. כשאנחנו סוף סוףהביאו עוד שלושה בלוגריםכדי להצטרף אלי באותו סתיו, Lifehacker עבר מלהיות פחות בלוג סולו ויותר מגזין עם צוות מערכת. הדלקנוהערות לאישור בלבדבאוקטובר ההוא, ואז התחיל הכיף האמיתי.
כך נראה Lifehacker אז. (לחץ להגדלה.)
התוכנית הראשונית שלי הייתה לנסות את "העניין המטורף של בלוגרים מקצועיים" למשך שנה ואז לחזור להיות מפתח אינטרנט. אבל התאהבתי במותג, בקהל הקוראים שלנו ובשותפי הבלוגרים שלי. הייתי גבוה במומנטום הטרנסצנדנטי והבלתי מתאמץ הזה שמגיע עם עבודה שאתה כל כך אוהב שזה מרגיש כמו משחק, וזה העביר אותי מעבר לסימני שנה, שנתיים ושלוש. ארבע שנים ו-20,000 פוסטים מאוחר יותר, אני עדיין צובט את עצמי לגבי ההזדמנויות שהמקום הזה פתח לי.
בגלל Lifehacker, פרסמתי שתי מהדורות של אספר הטכנולוגיה הנמכר ביותר, מה שהיהמְתוּרגָםלשתי שפות. כתבו עליי בספרים ובכתבי עת, וכתבתי למגזינים ותרמתי לספרים של אחרים. שחררתיסדרה של הרחבות פיירפוקס,אחד מהםנכנס לרשימת התוספים המומלצים הרשמית של מוזילה. עשיתי רדיו ועיתוןראיונותוהופעות בטלוויזיה, דיבר בכנסיםמסביב לעוֹלָם, ביקר בקמפוסים שלגוגל,יאהו, ומיקרוסופט, התבקשתי לחתימה שלי, קיבלתי פרסים, הוכרה על ידי כמה מהאלילים שלי, פגשה כמה מהמוחות החכמים ביותר בטכנולוגיה, ובנה קהל מקוון של למעלה ממיליון קוראים יומיים ייחודיים.
עבור מישהו ללא ניסיון קודם בכתיבה מקצועית, זה פשוט מטורף. ראה את כוחו של האינטרנט.
עם זאת, זו לא תמיד הייתה דרך קלה. למדתי שיעורים רבים בדרך הקשה, כמו איך להתמודד עם גולשים זועמים ברשת ואיך לחלץ את החלקים הבונים מתוך ביקורת כואבת. למדתי כמה מקום לשיפור באמת יש עבורי במחלקת הקריאה והכתיבה. למדתי, בפומבי, על ידי אנשים חכמים ומנוסים יותר. הימים ההם היו קשים. היו דמעות. ברגעים הגרועים ביותר שלי של ספק עצמי, הרגשתי כאילו אני בכיוון מעל הראש שלי, שאני רמאי. למדתי הרבה על החוזקות שלי, והרבה יותר על החסרונות שלי. תמיד היה לי נוח לדחוף 1 ו-0 מסביב, אבל ניהול צוות של בני אדם שהיה פרוש ברחבי הארץ היה אתגר עצום. (לכל הבלוגרים, המתמחים ועורכי העתקות שעבדו בשבילי: תודה שסיימתם עם השטויות שלי.)
ובכל זאת, ברוב הימים היה לי נשף.
במהלך כהונתי כמוביל אתרים, Lifehacker התחיל ב-0 וגדל ל-33 מיליון צפיות בדפים בחודש. כמו רוב אתרי האינטרנט, אנו מודדים את הביצועים שלנו לפי תרשימי התנועה שלנו. אבל זה לא האינדיקטור האמיתי להצלחה של Lifehacker. מה שאני הכי גאה בו באתר הזה הוא הרמה הגבוהה של רצון טוב וידע שימושי שעובר בין האנשים שקוראים וכותבים כאן. אנחנו העורכים תמיד ניסינו להיות חיוביים ועוזרים כדי להוות דוגמה לקוראים. זה עבד. השווה כל שרשור תגובה ב-Lifehacker לזה דומה בכל אתר טכנולוגי אחר, ותראה שההבדל הוא בידע ובנדיבות של רוב השיח. השיחות הן שהופכות את Lifehacker לקסום. בעוד שהרבה מאמרי עריכה של אתרי אינטרנט קורעים דברים לגזרים, המטרה שלי עם Lifehacker הייתה לעזור לקוראים שלנו לעשות את היום שלהם קצת יותר קל.
לא הגענו למטרה בכל פוסט, אבל תמיד ניסינו.
ככל שחלפו השנים, Lifehacker הפך לאלטר אגו המקוון שלי, לזהות המקצועית שלי, לעבודה ולמשחק שלי. ויתרתי בשמחה על זמן שבדרך כלל הייתי מבלה בפרויקטים צדדיים יצירתיים לאתר, כי זה היה המוצא העיקרי שלי לשני הדברים שאני הכי אוהב: תוכנה וכתיבה. אבל ככל שהצוות והקהל שלנו גדלו, המרדף החדשותי התגבר, וחובות הניהול הצטברו. התחלתי לכתוב ולקוד פחות ולבקר את התעבורה האווירית, לערוך העתקה, לתקצב, לעשות יחסי ציבור ולהקצות סיפורים לכותבים שלי יותר. למרות שכל זה היה חוויה נהדרת, יש לי מזל שיש לי מתחת לחגורה, הגיע הזמן לכייל מחדש איך אני מבלה את ימיי. בתור מישהולשים היטב, הגיע הזמן למתן את הדחוף להתמקד בדבר החשוב.
השורה התחתונה היא כזו: למי שאוהב ליצור דברים באינטרנט, לבלות 100% מהזמן בבלוג על מה שאנשים אחרים עושים זה פשוט בלתי נסבל.
אז נכון להיום, אדם הוא העורך הראשי החדש של Lifehacker. הוא הולך לעשות עבודה מטורפת. אני גם לא רוכב אל השקיעה כדי שלא נראה שוב לעולם. בזמן שאדם יריץ את התוכנית על יומי, אני יכול לחזור לעשות דברים, נוטלינג עם תוכנה ולכתוב על זה. אחרי שאקח חופשה של כמה שבועות, אחזור לכאן בפברואר ואפרסם סדרת פיצ'רים שבועית שתפרט את פרויקטי הקידוד האחרונים שלי, גילויי פרודוקטיביות ופריצות חיים ותעלולי תוכנה מועדפים. אני לא יכול לחכות.
אבל לפני שאתחיל את הפורמט שלי מעורך ראשי יומי לכותב תכונה שבועי, רציתי להגיד תודה. תודה שקראת את זה. תודה שהפכת את Lifehacker למקום כל כך מיוחד. תודה שנתת לי את העבודה הכי מגניבה באינטרנט. תודה שסיימת עם כאבי הגדילה והפספוסים שלנו. אהבתי לקרוא ולכתוב כל מילה כאן, ותמיד ארגיש כל כך בר מזל שהייתי חלק מההתחלה של Lifehacker.
זמנך ותשומת הלב שלך תמיד הייתה, ועודנה, זכות וכבוד.
נתראה בחודש הבא.
