יש לי זיכרון חי שלקחתי את הבת שלי לקחת את הדם שלה כשהייתה בת שנתיים. כשהיא ישבה על ברכי בכיסא מעבדה, היא הייתה כזושַׂמֵחַ. היא נופפה לטכנאי, שחייך ונופף בחזרה. ואז הוא לקח את זרועה הקטנטנה, תקע בה מחט, והיא צרחה רצח עקוב מדם. מעולם לא הייתה שוב שמחה להיכנס למתקן רפואי.
אולי לא יכולתי להכין ילד בן שנתיים כראוי לכאב שעתיד לבוא, אבל כהורה הייתי צריך לנסות. בטוויטר, רופא הילדים צ'אד הייז מצפון קרוליינה נותן tהעצה שלו: "אל תשקר לילדים אם הליך רפואי יזיק. אמור להם, בשפה המתאימה להתפתחות, למה לצפות. איך זה ירגיש. כמה זמן זה יימשך. למה זה נחוץ. שזה בסדר לפחד ומותר לבכות".
הציוץ הזה אינו זמין כרגע. ייתכן שהוא נטען או הוסר.
הוא כותב לרופאים, אבל אני מאמין שדבריו חשובים שגם ההורים יקראו. לעתים קרובות אנו מנסים ליצור דברים מפחידיםלא עניין גדולפשוט על ידי אמירת המילים האלה.
"זה לא יזיק."
"זה לא היה רע בכלל, נכון?"
"אתה בסדר!"
הבעיה היא, אם נוהלעושהלמעשה כואב, הילד שלך יתחיל לאבד בך אמון. וגם רופאים. ועוד אנשים בעלי סמכות.כפי שכותב משתמש הטוויטר ischemegeek: "הדבר היחיד שגרוע יותר מלשקר לילד אם משהו כואב הוא להדליק אותו על הכאב שלו."
במקום זאת, כפי שהייז מציע, ספרו לילדכם בצורה רגועה ואובייקטיבית מה הולך לקרות ולמה. (חשוב לשדר קצת ביטחון כאן - אם אתה מתחרפן מבפנים בגלל זריקה/חתך/וכו', הם יגלו את זה בקול שלך.) ואז תכננו מראשלהפחית את הכאב שלהם. אתה יכול להציע לילד שלך כמה אפשרויות כדי לתת להם תחושת שליטה - אולי הם יכולים לבחור פוחלץ מועדף להביא, או לספור עד שלוש לפני תחילת ההליך, או לבחור פלסטר מיוחד לפני כן.
בסופו של דבר, לא משנה איך הם מגיבים, תן להם חיבוק ותגיד להם שאתה גאה בהם על שהם עושים את זה. אוּלַיהם יהיואפילו לומר, "היי, זה לא היה כל כך נורא אחרי הכל."