"כישלון" היא מילת באזז מרכזית בהורות כיום: על מנת לגדל ילדים מצליחים ועמידים,אנחנו צריכים לתת להם להיכשל. אם הילד שלך שכח את שיעורי הבית שלו או את כפפת הבייסבול שלו בבית, אל תביא אותו אליו. אם היא נאבקת עם בניית מגדל בלוקים או מאוחר יותר, עבודת לימוד, או אפילו מאוחר יותר (חלילה), להגיע לעבודה הראשונה בזמן, אל תתערב. רק על ידי מאבק, ולפעמים כשלון, ילדים לומדים בדיוק מה שהם צריכים לעשות כדי להצליח.
אבל מה איתנו, ההורים? הרבה מתרבות ההורות היאגַםהתמקדו בהסדרת הדברים בפעם הראשונה - ברישום ילדים לבית הספר הנכון, בבישול ארוחות מזינות ועתירות עבודה, בשליטה במזג הרוח שלנו ב-100% מהזמן. גם אנחנו ההורים לא נותנים לעצמנו הרבה מקום לכישלון.
אדם גרנט, פסיכולוג ארגוני וכותב מאמר מטעם הארגוןניו יורק טיימס, שואל מה יקרה אם נכיר במאבקים שלנו, לא רק לעצמנו, אלא לילדינו.
גרנט טוען שבכך שאנחנו פתוחים לגבי הכישלונות שלנו והכישלונות שלנו, אנחנו "מנרמלים את המאבק", ושהמאבק מנרמל עוזר לילדים לא ליפול לרסיסים כשהם מתמודדים עם כישלון.
הוא מציע דוגמה מחיי משפחתו: כשהוא היה עצבני לשאת נאום גדול, בתו נתנה לו עצות טובות (באמת, טוב! אני הולך לזכור את העצה שלה בפעם הבאה שאצטרך לדבר בפומבי) בנושא לחפש את החבר הכי ידידותי בקהל ולדבר ישירות לאותו אדם. כמה שבועות לאחר מכן, כשהיתה לחוצה לגבי הופעה בבית הספר, הוא הזכיר לה את העצה החכמה הקודמת שלה.
גרנט מודה שלכל הילדים יש צרות, החל מהרציניות ועד הקטנות יחסית, כמו כישלון במבחן או עמידה בדחייה חברתית. בכך שאנו נותנים להם להיכנס למאבקים שלנו, אנו נותנים להם את הכלים לעמוד במצוקות ולנתח כיצד להימנע מהם בעתיד. ראשון במשפחה שלי: איך אמא לא מצליחה לשלוט במזג שלה ב-100% מהזמן.
