במאמר רהוט משנת 2004 במגזין הארפר'ס, פרופסור מארק סלוקה מאוניברסיטת קולומביה משבח את סגולות הבטלה בטיעון הראוי לשקול על ידי כל מי שעוסק בביצוע דברים. הוא כותב:
תסתכל על: העסק של עסקים הוא בכל מקום ובלתי נמנע; שיר הקונים והמוכרים אינו מפסיק; המונח "מכור לעבודה" התקפל והושמט. אין לנו זמן לחברים או למשפחות שלנו, אין לנו זמן לחשוב או להכין ארוחה. אנחנו מעבירים מוצר, בזמן שהנשמה טובעת כמו חתול בבאר.
חנק של החתול המטאפורי הפנימי שלנו אינו הסיכון היחיד בחברה שמפרה את הפרודוקטיביות. סלוקה ממשיך וטוען כי בטלה חיונית לדמוקרטיה:
בטלה היא לא רק הכרח פסיכולוגי, שדרוש לבניית בן אנוש שלם; הוא מהווה גם סוג של מרחב פוליטי, מרחב הכרחי לפעולתה של דמוקרטיה ממשית כמו, למשל, עיתונות חופשית. איך זה עושה את זה? בכך שהוא מאפשר לנו זמן להבין מי אנחנו, ובמה אנחנו מאמינים; בכך שהוא נותן לנו זמן לשקול מה לא צודק, ומה אנחנו עשויים לעשות בנידון. בכך שנתנו לחיים הפנימיים (שבתחומיו אנחנו הכי עצמנו) את המגיע להם.
העסוקים הנצחיים, הוא אומר, מתפללים ב"כנסיית העבודה:"
האזעקה מצלצלת ואנחנו יוצאים לדרך, רצים כל כך חזק שעד שאנחנו עוצרים אנחנו עייפים מכדי לעשות הרבה מכל דבר מלבד להנהן מול הטלוויזיה, שבעצם כמו כל שאר הקולות בתרבות שלנו, תומכת תשישות, מעוררת פטישיזציה ורומנטיזציה שלה, ובאמצעות הוספת יומיומית של שפע השקרים וההשמטות הקטנה שלה, היא עוזרת לבסס את האמונה שלא רק שכך יש לבזבז את שלושת הציונים והעשרה שלנו, אלא שגם העסקה אצילית והכרחית כאחד.
לאור הזינוק הנוכחי של מדיה פרודוקטיבית (תוצר שאתה קורא עכשיו), זהו מאמר די מעורר מחשבה. אז מה דעתך על הנקודות של סלוקה? האם בטלה - לא חופשה טרופית בתשלום, אלא זמן עשה-ממש-כלום - שווה ערך כמו שהוא אומר? ואיך משלב בטלה אמיתית בתוכנית החיים שלו? ספר לנו מה אתה חושב בתגובות או לטיפים ב-lifehacker.com.
עזוב את מפעל הצבע[מגזין הארפר'ס]
