לאחר קצת יותר משלושה שבועות של תרגול חרוץ של יוגה על בסיס יומי עבור הLifehacker Fitness Challenge, אני לא יכול לומר שהפכתי למומר יוגה מסור. אבל אני אגיד שזה היה פחות כואב ממה שציפיתי במקור. כפי שציינתי בעברשֶׁלְאַחַר, למדתי להעריך איך התרגול מאלץ אותי להישאר נוכח לפחות פעם ביום, ומצאתי שהמתיחות הנוחות על המזרן כל כך נעימות שבאמצע כל סרטון יוגה אני מוצאת את עצמי מצפה לו. ההתקררות בתנוחת גופה.
הבחנתי גם בעצמי מרגישה כאב בידיים וברגליים במהלך השבוע שמעיד עליי שאני בונה מראית עין של כוח. פלוס ענק! זה גם אומר לי שאני משתמש בשרירים שאני לא משתמש בו בדרך כלל באימונים הרגילים שלי, אז בין אם אני ממשיך ביוגה אחרי אתגר הכושר הזה ובין אם לא, אני רושם הערה מנטלית כדי לערבב את זה מדי פעם.
אבל תחום אחד שאני מוצא את עצמי נאבק בו הוא הנשימה. ועבודת נשימה חשובה מאוד ביוגה, כביכול עוזר בכל דבר מיצירת קשר עמוק יותר בגוף ועד סיוע במניעת פציעה. אבל מבחינתי ההתמקדות בנשימה גורמת לי להרגיש שאני זוחלת לקראת היפר-ונטילציה. (קראו: בכלל לא מרגיע.) וזה מרגיש כמו להקשיב למדריך אומר כל הזמן "קח נשימה עמוקה פנימה..." כשאנחנו גורפים את זרועותינו למעלה לכיוון השמים, או מסובבים את הכתפיים מהברכיים, ואז לחכות למה שמרגיש כמו נצח לשמוע אותה אומרת "ונשוף גדול..." פשוט מתחילה להלחיץ אותי. אני מרגיש לא מסונכרן, וכאילו אני לא עושה את זה כמו שצריך.
אפילו ניסיתי את שני הסרטונים הראשוניםנשימה - מסע יוגה בן 30 יוםסדרה מאת אדריין מישלר (שלערוץ היוטיוב המגה-פופולרי Yoga With Adriene), ובשלב מסוים הרגשתי שאני עלולה להתעלף מהשילוב של שאיפה עמוקה ותנועה גורפת זרועות של ראש מעורר שורש לעלייה.
מה שכל זה גורם לי להבין שיוגה היא באמת תרגול ספציפי. יש סיבה שאנשים צריכים לקבל הסמכה כדי להיות מדריך. אתה לא יכול פשוט להרים את זה מסרטון YouTube. בעולם אידיאלי, אוכל להשתתף בשיעור של מתחילים ולבקש הדרכה ממורה כשאני מרגיש שאני נושם לא נכון. אוכל גם לצפות בחברים לכיתה ולעקוב אחר צורתם ודפוס הנשימה שלהם. אבל במגפה, זה או סרטון יוטיוב או שיעור זום, ואני רק צריך לסמוך על עצמי ולא לדחוף שום דבר שגורם לכאב או לעילפון.