מאניה ריבוי משימות
ריבוי משימות מוגזם יכוללִשְׁמוֹראתה מלהספיק לעשות דברים, לפי מאמר ארוך אך מעניין במגזין TIME.
כדי להשתלט באמת על הפרודוקטיביות שלנו, עלינו גם להפסיק לשטות בעצמנו לגבי היכולות שלנו ללהטט. עלינו להתנגד לדחף "זה ייקח רק שנייה" לקרוא דואר אלקטרוני, לבדוק מחיר מניה או לשוחח עם עמית באמצע משימה תובענית.
הקטע הזה של "משטה בעצמנו" מזכיר לי פוסט קודם,אנחנו חושבים שיש לנו יותר זמן ממה שיש לנו. תזמון הפסקות, זמן להרהר ולהתמודד עם התקורה של להיות בני אדם לא באים לידי ביטוי כשאנחנו מתנהגים כאילו אנחנו רק הצעות בודקים מטלות, חופף ברשימות:
עלינו להפסיק להעמיד פנים שאנחנו מכונות שיכולות לעבד משימות ללא הפסקה ללא הפסקה. יש סיבה שמחקר מראה שההפרעה מספר 1 בעבודה אינה אות אלקטרוני אלא אדם שעוצר ליד. זו אותה הסיבה ששיחה אישית מרגישה רצויה גם כשאתה עסוק במיוחד. אנחנו יצורים חברתיים, וכדי לעשות את העבודה הכי טוב שלנו, אנחנו צריכים להקדיש זמן ביום העבודה כדי להתחבר לאחרים - וגם להשתחרר מהצ'ק-ליסט שלנו ופשוט לחשוב.
אז מה יש לעשות? אם אתה מודע להשלמת משימה, סגור את כל השאר עד שתסיים.
כמה מהאנשים היצירתיים והפרודוקטיביים ביותר בעולם פשוט מסרבים להכפיף את המוח שלהם לזרמי נתונים עודפים. כאשר כתב "ניו יורק טיימס" ראיין כמה זוכים לאחרונה במענקי "גאונות" של מקארתור, מספר בולט אמר שהם השאירו טלפונים סלולריים ואייפודים כבויים או רחוקים בזמן מעבר כדי שיוכלו לנצל את זמן ההשבתה לחשיבה. גורו הפיננסים האישי סוז אורמן, למרות מערך מתיש של התחייבויות תקשורתיות ויזמות, מסרבת לחלוטין לבדוק הודעות, לענות לטלפון שלה או לאפשר לכל דבר אחר לבוא בינה לבין כל מה שהיא עובדת עליו. "אני עושה דבר אחד בכל פעם", היא אומרת. "אני עושה את זה טוב, ואז אני ממשיך הלאה.
תודה, אלכס!
עֶזרָה! איבדתי את המיקוד שלי[מגזין TIME]
