כרגע זו תקופה קשה ומרגשת להפליא באומה שלנו וברחבי העולם. אינספור מוותיהם של אנשים שחורים בידי המשטרה ואחרים הם תזכורת מתמדת לכמה רחוק עלינו ללכת כחברה, בראיית כולם כשווים וראויים לאותם דברים בחיים - כולל זכות הקיום.
עבור אנשים שחורים שנאלצים להשלים עם העוולות האלה רק בגלל צבע העור שלהם, יש עוד יותר משקל כשאנשים אומרים את כל הדברים הלא נכונים.
"אתה בסדר?"
"איך אתה מרגיש?"
אלה נראים תמימים ולמרות שהם נאמרים (בתקווה) עם הכוונות הטובות ביותר, התשובה צריכה להיות ברורה. זוהי שעת אבל. כשאתה אבל, אולי אתה רוצה שאנשים שאכפת להם ממך ישלחו מתנה קטנה או סתם תזכורת פשוטה שאתה חשוב להם. אולי אתה רוצה שהחברים שלך לא יכניסו את המאבקים האישיים שלהם על ידי ניסיון לומר שהם מבינים מתי הם, למעשה, לא יודעים ולא יכולים.
או אולי אתה מעדיף שאנשים לא ישלחו לך הודעות, בכלל, במהלך הזמן הזה - כי אתה המום ומותש מהתחושה שאתה צריך להסביר כל ניואנס של מה שקורה עכשיו. וגם אין לך את כל התשובות, ואין לצפות לקבל אותן.
מבחינתי, אני תמיד מבקש מאנשים לשקול איך הם היו מרגישים אילו היו במצב דיכאון. מה היית צריך ממישהו אם היית מתאבל או חווה חרדה מוגברת?
אז אני מגייס אתכם, הקוראים, לעזור לבעלי בריתנו הלבנים לדעת איך הם יכולים לעזור. אילו שאלות אתה רוצה שהם ישאלו, מה אתה רוצה שהם יגידו או יעשו?
אתם מוזמנים לכתוב בתגובות ומחר נשתף אותן בפוסט חדש.
