מה לומר לילדים קטנים במקום "תגיד סליחה"

לפני כמה שנים, כשסיירתי בגני ילדים שונים עבור בתי, ביקרתי באחד שבו הייתה לי ההזדמנות לצפות בילדים משחקים במגרש המשחקים. בזמן טיפוס על הסולם במגלשה, ילד קטן אחד דרך בטעות על אצבע של ילדה קטנה, והיא התחילה לבכות. מה שקרה אחר כך השאיר אותי המום.

הילד, שהיה בן 3, ניגש אל הילדה, הסתכל לה בעיניים ושאל: "את בסדר? אפשר להביא לך מגבת רטובה?"

היא ניגבה את דמעותיה, הנידה בראשה לא, ושניהם חזרו לשחק.

הסתכלתי על מנהלת הגן, כאילו,אה, מה זה היה?

"אנחנו לא גורמים לילדים להגיד 'סליחה'", הסבירה. "למילה אין הרבה משמעות ללא פעולה שתעזור לשפר את המצב."

חילופי הדברים היו כה חריגה ממה שהייתי רגיל לראות בקרב הורים, שנוטים לכפות התנצלות מילדיהם על כל חבטה מקרית, מכה והפלה של יצירת מופת של לגו שזה עתה נבנתה. בדרך כלל, הם יתנו לילד מבט חמור, וישאלו, "היי, מה אתה אומר?" ואז, כשהילד ממלמל "סליחה" רובוטי, הכל טוב! נִימוּסִים! אנחנו מלמדים אותם!

אבל גישה זו עשויה להיות חסרת משמעות ברובה, כותבת הת'ר שומייקר בספרהזה בסדר לא לשתף וכללים עריקים אחרים לגידול ילדים מוכשרים וחומלים.יְלָדִיםאַהֲבָההמילה "סליחה", מסביר שומייקר, כשהיא מרפה מהם בקסם. "זה קצת כמו ללמד ילדים להיות נהגי פגע וברח", היא כותבת. הבעיה בפתרון ה"מצטער" היא שילדים צעירים רבים - נניח, גיל הגן - לא הגיעו לשלב של התפתחות מוסרית כדי להצטער, כך שההורים מפספסים הזדמנות מרכזית ללמד אמפתיה אמיתית.

שומייקר כותב:

ילדים צעירים לפעמים מטעים אותנו. הם יכולים לחקות "סליחה" ואפילו לבכות כשילד אחר בוכה, אבל רוב הילדים עדיין לא מסוגלים להצטער. ילדים שונים - אולי יש לך פריחה מוקדמת - אבל לרוב הילדים פשוט אין את ההתפתחות הרגשית והקוגניטיבית כדי לחוש חרטה. חרטה מחייבת את היכולת לקחת את נקודת המבט של אדם אחר ולהבין היטב סיבה ותוצאה. מיומנויות אלו עדיין מופיעות אצל ילדים צעירים. ציפייה שילדים צעירים יגידו "סליחה" מלמדת אותם לא יותר מאשר שיעור מוטעה ברצף: בועטים, אמורים "סליחה", המשך הלאה.

במקום זאת, הורים יכולים לעזור לילדים לפתח חמלה מוסרית על ידי הסבר שלמעשים שלהם יש השלכות, להראות שהם יכולים לעשות משהו כדי לשפר את הדברים ולעצב דרכים להשתמש במילה "סליחה" בצורה משמעותית.

עבור תאונות יומיומיות, שומייקר מציע את השלבים הבאים:

הפגישו את הילדים

לפעמים, כשילדים מאמינים שהם עומדים להסתבך, הם רצים, מסביר שומייקר. אם זה קורה, אתה יכול לשים יד סביב הילד, ולהגיד משהו כמו, "אתה צריך לחזור לכאן. קאלי נפצעה. גם אם לא התכוונת לעשות את זה, היא נפגעה, ואתה צריך לחזור".

ספרו לילד שגרם לתאונה מה קרה, והיו ספציפיים

גם כאשר מה שקרה נראה ברור מאליו, צריך להצביע על כך בפני ילד צעיר. ציין את העובדות. "עגלת הקניות שלך דרסה את הבוהן שלה." "היד שלך דפקה את כוס המים על הציור שלה." "רקדת והזרוע שלך פגעה בפניה."

תאר מה אתה רואה

בחינת העובדות של הסצנה עוזרת לילדים לפתח אמפתיה.הדגש את ההשלכות של מעשיהם על הילד השני(או מבוגר), ותהיה ספציפי: "תראה, הוא בוכה. יש שריטה על היד שלו. זה בטח כואב".

מודל אמפתיה לילד הפגוע

שאל את הילד: "אתה בסדר?"

בצע פעולה

בעוד שילדים קטנים אולי לא לגמרי מבינים חרטה, מסביר הספר, הםהםטוב בפעולה. הם יכולים לרוץ לתפוס פלסטר או שקית קרח, או לעזור לנקות את הבלגן שהם עשו. עזרו להם לקחת אחריות.

תעשה ערבות

שומייקר כותב, "הביטחון שזה לא יקרה שוב אומר משהו. 'סליחה' לא." כדי לשקם את האמון בין הילדים, היא כותבת, בקש מהילד שגרם לתאונה להבטיח לילד השני שהיא לא תעשה זאת שוב. אתה יכול לשאול, "אתה הולך להכות אותו שוב?" או בקש ממנה לומר את המילים, "אני לא ארביץ לך שוב."

דגם שאומר "סליחה" בחייך

סיפור זה פורסם במקור ב-2017 ועודכן במידע חדש ב-2/11/2020.