כיצד אוכל לעבור אל המתבגר הנסגר שלי?

לבני נוער יש מוניטין של קצת מצב רוח או מסוגרים, במיוחד עם הוריהם. שנות העשרה צריכות לקבל את חלקן ההוגן של גלגול עיניים וטריקת דלת על ההורים חסרי ההבנה והמעצבנים. זה טקס מעבר; מה מסתובב, מסתובב וכו'. אבל מה אתה עושה כשנדמה שהילד שלך נסוג כמעט לגמרי מהמשפחה ורוצה כמעט כלום איתך?

זו השאלה שאבא אחד כתב בה ל- Parental Advisory:

אבקש עצה כיצד להתמודד עם בתי בת ה-14. יש הרבה מה לפרוק. בסך הכל, היא ילדה נהדרת, מגניבה, חכמה מאוד ואתלטית ואישית. עם זאת, כשזה מגיע אליי ו(במידה פחותה) לאשתי, קשה להתמודד איתה. היא מבלה כנראה 18-20 שעות ביום בחדרה עם דלת סגורה, משחקת בפורטנייט ועוקבת אחר מדיה חברתית, ורק יוצאת לאינטראקציה איתנו מדי פעם (ובדרך כלל אחרי הרבה שידולים). היא עושה רק בחוסר רצון את שיעורי בית הספר שלה (הציונים שלה די טובים בשביל להיות בעיקר בשיעורי G&T) אבל היא לא יכולה להיות מוטרדת לעבוד במשחק הכדורגל שלה; היא גם די טובה בכדורגל והמסר שניסיתי להעביר אליה הוא שאני רק רוצה שהיא תעבוד קשה בכל מה שהיא תבחר לעשות, אני פחות מתעניין בתוצאות מאשר במאמץ. היא כן נהנית להיות ליד חבריה לקבוצה אבל זהו.

היא כמעט תמיד עצבנית במיוחד כשאנחנו מבקשים ממנה לעשות מטלות. היא שואלת שאלות פרובוקטיביות בכוונה (דוגמאות כוללות "אפשר לעשות פירסינג? האם אני יכול להיות שטניסטית?") ושמנו לב שהפעם היחידה שבה היא מתנהגת יפה היא כשהיא רוצה משהו, כמו חתיכת לבוש שהיא ראתה, ומתי. אנחנו אומרים לה שלא היא חוזרת ל"אני הישן" שלה. היא אמרה לאשתי שהיא הומו ונראה שיש לה חברה אבל לא "יצאה" אליי, ואני לא בטוח למה, לא אתנגד לזה.

בשנה שעברה שכנענו אותה ללכת לטיפול אבל אחרי פגישת היכרות אחת היא סירבה בתוקף לחזור (כי היא טוענת שהיא לא אוהבת את המטפל, אבל כשהצענו למצוא מטפל אחר היא עדיין לא רצתה לעשות את זה) , וכשביקשתי מאשתי לדחוף אותה לשקול מחדש (מכיוון שהבת שלי והמטפל הודו שתיהן שיש לה סימנים ברורים של דיכאון וחרדה), אשתי שוכח בנוחות לשאול.

באופן כללי, ההתנהגות העצבנית שלה מקשה על הרצון להיות בסביבה. האם אתה יכול להציע דרך לשיפור ההתנהגות שלה ואת מערכת היחסים שלנו? כי רוב הזמן היא מביטה בי בבוז מוחלט ואני מקווה שזה לא הנורמלי החדש. יש לי בת גדולה אז אני יודע שזה נפוץ שבני נוער יהיו כאלה אבל המצב שלה נראה שונה ואינטנסיבי יותר מהמצב של בתי הגדולה.

בְּכֵנוּת,

לא בטוח מה לעשות

היקר "לא בטוח מה לעשות,"

אני יכול להרגיש את התסכול שלך ואת הדאגה שלך לאורך כל מכתבך. בתך נסוגה ממך ומתנהגת באופן עקבי לא נעים. היא שואלת שאלות בעלות ערך הלם גבוה. היא אולי נאבקת בחרדה ו/או דיכאון אבל היא לא רוצה לראות מטפל או לבלות איתך יותר זמן. אתה אוהב את הבת שלך, אתה רוצה מערכת יחסים טובה יותר איתה ואתה רוצה שהיא תהיה מאושרת ובריאה אבל זה מרגיש כאילו היא חסמה את עצמה. ויש לה. כי היא מאוד כועסת עליך.

זו הייתה התגובה הנחרצת של ד"ר ברברה גרינברג,פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בבני נוער, כאשר שיתפתי אותה במכתב שלך כדי לקבל את המידע המומחה שלה. "ברור שיש כאן הרבה כעס," אמר לי גרינברג. "יש הרבה הימנעות, וכשיש הרבה הימנעות, זה בדרך כלל שם נרדף להרבה כעס."

גרינברג מציע לך להתחיל בשאלת עצמך שתי שאלות: ממה היא נמנעת? ומה היא רוצה שאתה ואישתך תדעו, תבינו ותקבלו עליה? העניין בכעס, היא מציינת, הוא שזה לא בהכרח דבר רע, וזה לא משהו שצריך להתעלם ממנו או להימנע ממנו. יש משהו שצריך להגיד עכשיו שלא נאמר.

"הניחוש שלי הוא שהיא מניחה שהם חסרי מושג על חייה", היא אומרת. "וילדים לא רוצים שההורים שלהם יהיו חסרי מושג. הניחוש שלי הוא שהיא רוצה לדבר, יש לה הרבה מה לומר, אבל הם לא מדברים; כולם מתחמקים אחד מהשני."

במובנים רבים, בתך למעשה מנסה למשוך את תשומת לבך. היא בטח כבר יודעת את התשובה שלך ל"אפשר לעשות פירסינג?" ויכול לנחש את תגובתך ל"האם אני יכול להיות שטניסט?" היא מפתה אותך. והיא עשויה להרגיש בנוח לעשות את זה כי יש לה יותר מדי שליטה ואין לה מספיק גבולות כרגע. אתה לא אוהב שהיא סוגרת את עצמה בחדרה במשך רוב היום, משחקת משחקי וידאו וגלילה במדיה החברתית, אבל זה לא נשמע שהצבת לזה מגבלות ספציפיות. זה מקום טוב להתחיל בו.

"יש חוסר בהצבת גבולות, והיא עשויה לפרש זאת כחוסר אכפתיות", אומר גרינברג. "יש לה יותר מדי שליטה וילדים לא רוצים כל כך הרבה שליטה... הם לא מרגישים בנוח עם זה."

האם היא תכעס כשתגיב להתנהגות שלה על ידי הצבת גבולות נוספים? כֵּן. כן, היא תעשה זאת. אבל שוב, הכעס כבר שם, הוא רק רותח מתחת לפני השטח. אתה רואה את זה בכל פעם שהיא מסתכלת עליך. וזה בסדר שהיא תכעס ותשמיע את הכעס הזה.

אתה כותב במכתבך שאתה רוצה "דרך לשיפור ההתנהגות שלה והיחסים שלנו". זה מרמז שהיא הבעיה שצריך לתקן. שאם נוכל לתקן את ההתנהגות שלה, היחסים יהיו טובים יותר. אבל ההיפך הוא הנכון - אם אתה רוצה לתקן את ההתנהגות שלה, אתה צריך לתקן את מערכת היחסים. ולא רק מערכת היחסים שלה עםאַתָהאלא היחסים בין כל המשפחה. כדאי לכולם, מציע גרינברג, ללכת יחד לטיפול משפחתי.

אם גם אתה רוצה להמשיך למצוא מטפל משלה, גם זה בסדר. אבל נסה לערב אותה יותר בתהליך הבחירה הפעם. חקרו יחד אפשרויות פוטנציאליות באינטרנט. תן לה לבחור כמה אנשים לראיין ואז תן לה לבחור את האדם שהיא מתחברת אליו בצורה הטובה ביותר. זה בהחלט יכול להועיל; אך לעת עתה, אומר גרינברג, הצורך בטיפול משפחתי דחוף יותר.

ולבסוף, אתה מזכיר דברים קטנים יותר כמו חוסר העניין שלה בעבודה על כישורי הכדורגל שלה, העצבנות שלה על מטלות או חוסר הרצון שלה לעשות שיעורי בית ספר. שים את הדברים האלה על המבער האחורי לעת עתה. אפילו העובדה - הרבה יותר חשובה - שהיא יצאה בתור הומו לאשתך (אבל לא לך) ולא סיפרה לך על החברה שלה.

"פתרון הבעיות המשפחתיות צריך לבוא קודם כל", אומר גרינברג, "ואז כל השאר יבוא בעקבותיו".

יש לך דילמה הורית שאתה מתמודד איתה? שלח את השאלות שלך בדוא"ל אל[מוגן באימייל]עם "ייעוץ הורים" בשורת הנושא.