אשמה היא רגש גס, כזה שרובנו מנסים להימנע ממנו, או על ידי אי עשייה של דברים שהיינו מתביישים בהם (גניבת ממתקים, בגידה בבני הזוג שלנו) או על ידי רציונליזציה של מעשינו כך שניתן להתעלם בבטחה מאשמה (הייתי צריך לטפל; בן זוגי מרושע אליי). אבל אשמה היא למעשה תחושה שימושית, הכרחית, שעוזרת לנו להתפתח לבני אדם בעלי מבנה מלא עם מצפון.
ולשם כך, אתה בהחלטצריךלמדו את ילדיכם להרגיש אשמה כשזה מתאים, אומרת פרי קלאס, רופאת ילדים הכותבתניו יורק טיימס:"סוגים מסוימים של אשמה הם חלק בריא מהתפתחות הילד." היא מתייחסת למושג "אשמה מוסרית" - תחושה הדומה לאמפתיה בכך שהיא גורמת לנו להרגיש רע כי עשינו משהו כדי לגרום למישהואַחֵרלהרגיש רע.
כפי שכל מי שאי פעם היה לו פעוט שנשך אותה וצחק יודע, אשמה לא ממש מתפתחת אצל ילדים עד גיל 6 בערך - הרגע שבו ילדים מתחילים להבין שלאנשים אחרים יש חוויות ונקודות מבט שונות. קלאס מראיינת פסיכולוגית, טינה מלטי, החוקרת את התפתחות האשמה בילדים, והיא מציינת שבערך בגיל הזה, רוב הילדים ידווחו על אשמה כאשר הם עשו משהו לא בסדר שהשפיע לרעה על מישהו אחר - סיבה ותוצאה שמועילות להתפתחות המוסרית של ילד: "ישנן הוכחות רבות לכך שאשמה בריאה מקדמת התנהגות פרו-חברתית של ילדים."
עכשיו זה דבר מעניין לחשוב עליו: בתרבות שלנו אנחנו מקבלים הרבה הודעותלֹאלהרגיש אשמה, לקחת את מה שאנחנו רוצים ולא להתחרט. ובוודאי שאף הורה לא רוצה שילדה תהיה עמוסה באשמה ובושה על דברים שאין להם שום קשר אליה - צרות זוגיות של הוריה, למשל, או בעיות בריאות של אח. אֵלֶהלא במקוםרגשות אשמה או בושה הם המקום שבו הבריאות הרגשית יכולה להשתולל (גם למבוגרים - הסתכלו על הנטייה התרבותית שלנו להצמיד בושה לסוגים מסוימים של מזון, או לסוגי גוף, או לתשוקות מיניות).
אבל יש גם, כמובן, אנשים שלמען האמת אין להםמַסְפִּיקבושה או אשמה, אנשים שאין להם את הרגשות השליליים האלה ולומדים מהטעויות שלהם - וכך ממשיכים להזיק לאנשים אחרים. יש ילדים שיש להם יכולת מופחתת לאמפתיה ולכן אשמה, וההורה האחראי ירצה לטפל בכך על ידי סיוע לילד לפתח את מצפונו. זה יכול להיות מסובך, כי אנחנו לא רוצים שילדים, חסרי פרספקטיבה לגבי העמדה והסוכנות שלהם בעולם, ירגישו אחריות יתר על רגשותיהם של אנשים אחרים - אבל אנחנו גם לא רוצים שברנדן הקטן ירביץ לכל הילדים. עם חתולים מתים ומדלגים מצחוק.
המפתח, אומר קלאס, הוא להתמקד במה שהילד יכול לעשות אחרת בפעם הבאה: "אשמה כשהיא בונה צריכה לתת לילד תחושת כוח וסוכנות מתאימה, נחישות מציאותית לעשות דברים אחרת. התמקד בפעולות ספציפיות, ולא באופי הילד; המסר הוא לא שמשהו לא בסדר עם הילד, אלא שהילד בחר לעשות משהו לא בסדר, עם תוצאות מסוימות". ד"ר מלטי מציג את הרעיון של "אינדוקציית אשמה", או סוג של קריינות רגשית המקשרת את הפעולה וההשלכות: "חבר שלך בוכה כי פגעת לו בפרצוף עם משאית מזבלה".
ילדים יצטרכו ללמוד מהי בעצם האחריות שלהם ומה לא (שוב, משהו שמבוגרים רבים נאבקים בו), וככל שהילדים מתבגרים, ההורה ירצה לעזור לילדים, במיוחד אלה שנאבקים בחרדה ודיכאון, מעשיהם וההשלכות בפרספקטיבה. מתוך מחשבה על זה, אנו מקווים לגדל ילדים שמתנהגים בצורה מוסרית, זוכים למעורים כשהם מפרים את הקודים המוסריים שלהם, ולכל הפחות, לא יגדלו לגנוב מכוניות ולבגוד בבני זוגם.
לי אנדרסון
ליי אנדרסון היא סופרת ועורכת בברוקלין, ניו יורק. היא המחברת של \The Games Bible: The Rules, The Gear, The Strategies.\" """