הקורא אהרון כותב ב:
כשהייתי צעיר יותר (בני נוער מוקדמים), הייתה לי יבלת באחת מהבהונות שלי שלא נעלמה במשך שנים. פגשתי רופא פודיאטר ורופא עור, שכל אחד מהם עשה כמה סיבובים שטף אותו בחומצה, הקפיא אותו, גירד אותו, הזריק לתוכו מי-יודע-מה, ומפזר אותו במים קדושים ללא השפעה - אפילו ניסיתי כל תרופת יבלות יחידה ללא מרשם שהם הכינו; הפראייר הזה לא ימות. יום אחד אבא שלי חזר הביתה מהרוקח עם כמה עצות מוזרות:
סרט דביק
. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהוא התכוון להדביק עליו סרט דביק, ואז לקרוע אותו כמו שעווה לרגל; "אאוץ'".
לא, הוא התכוון לשים סרט דביק על הדבר ולהשאיר אותו שם. אז, התחלתי לעטוף סרט דביק סביב הבוהן ולהשאיר אותו שם. כל שבוע הייתי גוזרת אותו, משרים את כף הרגל במי סבון, ואז מוסיפים עוד רצועה של סרט דביק. תוך חודש, המפלצת הייתה חצי מגודלה הרגיל. תוך חודשיים זה נעלם לגמרי. דמיינו את זה. ארבעה עשר טעמים של חומצה לא השיגו כלום, וסרט דביק פותר את זה.
אהרון עשה מחקר קטן, וכפי שמתברר שיש סיבה טובה שזה עובד - משהו לגבי שכפול תאי עור ותאי T רוחשים קסומים. אנחנו לא מדענים, אבל שמעתי מהרבה אנשים שזה עובד.
