אם אתה מרגיש אשמה על כך שלא עמדת ביעד הנעלה הזה שהצבת לעצמך, אולי הגיע הזמן לנסות גישה חדשה. הגדרת יעדים מינימליים יכולה לעזור לך לבצע משימות במינימום לחץ.
תמונה מאתוואג66.
הבעיה עם מטרות ענק ובאותה מידה עם מחויבות ענק לשינויים קיצוניים היא שקשה לעמוד בקצב השינויים, ועוד יותר קשה להכיר בכך שנכשלת במשימה. בלוג הפרודוקטיביות Dumb Little Man מציע לנסות את מה שהם מכנים הסכמי מינימום - מה ש"טוב מספיק" עבורכם. לגבי החלטות ודברים כמו נוכחות בחדר כושר הם כותבים:
[...] איפשהו בדרך, עצרת. ללכת לחדר כושר חמש פעמים בשבוע פשוט לא עבד. בסופו של דבר עשיתם קניות דחף. אף פעם לא הצלחת לקום בזמן. מה שזה לא היה, הרגשת כאילו נכשלת.
הבעיה היא שאנחנו נוטים לחשוב על הכל או כלום. אנחנו מציבים לעצמנו סטנדרטים גבוהים, ומוותרים לגמרי כשאנחנו לא יכולים לעמוד בהם.
יש דרך אחרת. במקום לכוון לחלק
מַקסִימוּם
רמת השלמות, חשבו בקטן במקום זאת. להחליט על א
מִינִימוּם
סטנדרט שלא יהיו לך תירוצים לא להשיג.
החלק המבריק בסטנדרט המינימלי הוא שההתנגדות הנפשית והפיזית אליו נמוכה. נניח שאתה מנסה להתמודד עם מטבח מבולגן. כבר יש לכם מטבח מבולגן, בגלל זה אתם מנסים לשנות. להגיד לעצמך "בסדר, אני אנקה את כל המטבח כל ערב לפני השינה", זו משימה ענקית, ואם זה היה כל כך פשוט לא היה לך מטבח מבולגן. הגדירו יעד מינימלי למטבח שלכם בכל לילה כמו "אני אעמיס את המדיח פעם ביום". למשל, אני לא דואגת במיוחד לנקות את המטבח, אלא פעם אחתאני מתחיל לעשות את זה, אני פשוט ממשיך. אני יכול להגיד שאני הולך להעמיס רק את המדיח, אבל בסופו של דבר אני מוציא את המיחזור, מנגב את כל הדלפקים ומסדר ליום המחרת כי פרצתי את ההתנגדות שלי להתחיל בכך שפשוט טענתי את מדיח כלים מספיק טוב.
עיין במאמר המלא להצעות נוספות או תשמע בתגובות עם הניסיון שלך בהגדרת יעדי מינימום.
חשיבה קטנה ללא אשמה: הגדרת סטנדרטים של יעדים מינימליים[איש קטן ומטומטם]