עכשיו כשאוקטובר מאחורינו, הגיע הזמן להפנות את תשומת לבנו לחג הבא בו נוכל להתמוגג מטופש: חג ההודיה. בעוד שלליל כל הקדושים יש את התחפושות והממתקים, לחג המולד ולחנוכה יש את המתנות, ולפסחא יש ארנבת בדיונית הנושאת מציצים, לחג ההודיה אין דמויות מיוחדות או הפתעות - הכל עניין של האוכל כאן. (וכדורגל, אני מניח, אם אתה בעניין כזה.)
עם התמקדות ייחודית כל כך באיסוף משפחה מרחוק פשוט כדי לאכול ארוחה, הארוחה הזו צריכה להיות די מרהיבה, ללא פגמים קלאסיות ישנות עייפות שאף אחד לא באמת אוהב, אומנות ניסיוניות שיכולות לשאוב את כל האווירה. (כולנו היינו שם; שנה אחת אחי רצה לנסות טורדוקן, מה שלא רק לקחלָנֶצַח,אבל גם, לפי הערכתו הצנועה של גיסי, "היה טעם של ברווז שנחרץ מהתחת של הודו." אבל אני סוטה.)
עם כל כך הרבה מנות שצריכות להגיע לשולחן בו-זמנית, זה נורמלי - אפילו צפוי - שיהיו כמה כישלונות קטנים של יום טורקיה בצורה של מלית מיובשת או פירה נוזלי. אנחנו לא מדברים על אלה כאן. מַהאנחנומדברים על הכלים שאין להם מקום על השולחן בכלל. מנות שצריך להסיר לגמרי - מנות שהן, למעשה, עלבון לבלוטות הטעם בכל מקום. דברים כמורוטב חמוציות ג'לישסימני הקופסאות הגלויים שלהם מחזיקות בצורה כל כך אומנותית את המרכיבים שלהם: חמוציות, סירופ תירס עתיר פרוקטוז, מים ו...סירופ תירס רגיל.
מה מאכלים עושיםאַתָהחושבים שצריך לאסור משולחן חג ההודיה? בחיפוש מקוון קצר, מצאנו אחרים שמצביעים על פטירתה של תבשיל השעועית הירוקה הקלאסית (אך הדלוחה), סלט האמברוזיה, לחמניות ארוחת ערב רגילות ומרק? לא, מרק טעים. דלעת חמאה קלויה בקרם עם ענף רוזמרין קלוי? נשיקת השף.
שתפו את מחשבותיכם בתגובות, ואנו נסגור אותן בפוסט עתידי כדי שכל מארחי ארוחת חג ההודיה לא יביישו את עצמם בהגשת מנות הראויות לגניחה משלהם.