Flamin' Hot Mountain Dew הוא פחית צינית עמוקה של הבטחות ריקות.
מאז שהייתי ילד קטן, הייתי כלבת דיאט קולה. מלבד בירה ג'ינג'ר מרגיעה מדי פעם או דיאטה חגיגית של ד"ר פפר (סודה דיאטת לאירועים מיוחדים שלי), דיאט קולה היא הסודה היחידה שאני שותה בקביעות כלשהי. (וב"סדירות" אני מתכוון ל"לפחות שלושה ביום, למרות שהם עושים לי כאב ראש").
נכנסתי לטעימה הזו בידיעה שאני בקושי קהל היעד של ההיצע החדש של Mountain Dew, Flamin' Hot Mountain Dew. אני בכנות לא זוכר את הפעם האחרונה שעשיתי את הטל - מקורי, דיאטה או באחה בלסט - אבל אני יודע שאני לא מוצא את הטעם המקורי פוגע.
עם זאת, נראה שהטעם הפלמין הזה מבטיח עבירה. הלהבה האנתרופומורפית הקטנה מגחכת על הצרכן, מעיזה אותו ללגום לגימה פראית ומתובלת; הפחית בצבע זוהר, כולו צהובים וכתומים בהירים; הסודה עצמה היא גוון אלים, כמעט ניאון.
זה הרבה הייפ, הרבה שיווק והרבה הבטחות ריקות. נאבקתי בהתקף די קשה של אלרגיות עונתיות ביום מבחן הטעם, וקיוויתי שהמשקה החריף יפנה אותי. תקוותיי היו לשווא.
שלא כמו Flamin' Hot Cheetos או Flamin' Hot Doritos, לא קיבלתי הרבה חום מהסודה הכתומה הזו. הקולגה שלי לגיזמודו טום מקיי (שלא היה לו אף סתום) היה המום באופן דומה, אז ניסינו להוסיף אלכוהול (מזקל לטום וודקה בשבילי) כדי לראות אם מצב כדור גבוה קטן משפר את המצב. (אני לא אקלקל את התוצאה של הניסוי המסוים הזה.)
Flamin' Hot Mountain Dew הוא ציני עמוק. זה קופסת הבטחות ריקות, ללא נקודת מבט אמיתית, וכמעט חסרת חום. זה לא מתקומם, אלא בינוני בצורה אגרסיבית, ונראה שהוא קיים רק כדי שאנשים ינסו את זה מתוך סקרנות. אם אתה מעריץ של הטל, אתה יכול לדלג על זה. (אולי טעם התפוח החדש יהיה טוב יותר.)