יש מה ללמוד ממוסר העבודה של ספורטאי אולימפי, גם כשהמשחקים נגמרים. בטח, הם מבלים את רוב שעות הערות באימונים, אבל החלק שבו הם מציבים יעדים אפיים וחותרים את זה, יום יום, גם כשזה מבאס, גם אם אף פעם לא תגיע לשם? זה מה שחשוב.
אמנם רובנו לא נמצאים מרחוק באותה סירה כמו ספורטאי שמתאמן לקראת המשחקים האולימפיים, אבל המסר מתייחס גם אלינו:להגדיר מטרה זה קלומרגיש טוב, אבל העבודה האמיתית מתחילה בהבנת השלבים להשגתה. אז אנחנו צריכים פשוט לעשות את זה בלי להתקבע על המטרה עצמה. אחרת, אם משהו ייקח זמן מה, אנחנו עלולים לאבד את המוטיבציה והמטרה שלנו תפגע:
לדוגמה, מטרה של סיום טריאתלון איש ברזל מעוררת מוטיבציה עד שאתה מבין כמה קשה לעשות זאת ושאין לך מושג מאיפה להתחיל. וגם אם אתה מבין מאיפה להתחיל, אתה מבין במהירות כמה רחוק אתה צריך ללכת - הן באופן פיגורטיבי והן מילולית. כל התקדמות חריפה נראית טריוויאלית. למרבה האירוניה, התמקדות במטרה כזו עלולה לגרום לדה-מורלציה, להפחית את המוטיבציה, ובסופו של דבר, לנתק אותך מהצעדים שאתה צריך לנקוט.
הַיוֹם
כדי להגשים אותו.
אבל אולי המלכודת הפוטנציאלית הגדולה ביותר של התרכזות יותר מדי ביעדים היא זו: לעתים קרובות היא קושרת את הערך העצמי שלך לדברים שאינך יכול לשלוט בהם.
כפי שמציין Science of Us, עלינו להתמקד בדברים שאנולַעֲשׂוֹתיש שליטה על ומסמרים אותם בכל יום. ככה אתה שומר את הראש קשור לעַכשָׁיוו המוטיבציה שלך גבוהה. כאשר אתה מתמקד בתהליך היומי במקום זאת, אתה יכול להמשיך לנוע לעבר המטרה שלך מבלי להתעסק בזה ולהתפתות להתרחק כי זה מהמם.
מדוע מטרות גדולות עלולות לפגוע| המדע שלנו
תמונה מאתסטיבן פיזאנו.