שנינו בעלי ואני ניגנו בכלים כשגדלנו, אז בערך הנחנו שהיכולת והעניין המוזיקליים טבועים עמוק בגנים שלנו. זה לא היה עניין שלאִםהבן שלנו ניגן בלהקה; זה היה עניין של איזה כלי - או כלים! - הוא יבחר.
תארו לעצמכם את ההפתעה שלי כאשר, עד גיל שנתיים, הוא היה צורח "MAMAAAAA!" לגרום לי להפסיק לשיר קלאסיקות של שירי ילדים כמו "הגלגלים באוטובוס". נראה שאחי לא אהב מוזיקה (או את השירה שלי).
כל כך התרגשנו לקונצרט החג הראשון שלו לגיל הרך שבו הוא וכל חבריו הקטנים בני ה-3 היו שרים ורוקדים ביחד. אלא שכל החברים שלו שרו ורקדו בזמן שהבן שלי עמד ונראה חצי משועמם וחצי אומלל. פעם הוא התפרע כל כך במהלך קונצרט בבית הספר שהוא כמעט נפל מהמעלה העליונה.
עד כיתה א' הוא היה נרגש ללכת לבית הספר ארבעה מתוך חמשת הימים בשבוע. ביום החמישי - יום כיתת המוזיקה - הוא היה נכנס לבית הספר באיטיות, כתפיים שמוטות, בידיעה ש"מוזיקה מטורפת" מתנשאת בעתיד שלו.
כמעט ויתרתי על כך שהוא באמת יאהב ליצור מוזיקה עד שנתקלתי בChrome Music Lab. ילדים יכולים להתנסות במוזיקה בכל מיני דרכים שונות, לשחק עם אקורדים, ארפג'יו, גלי קול, הרמוניות ומנגינות. בני ניגש מיד לעניינים"כותב" שיר משלו, שנראה כך ונשמע קליט באופן מפתיע:
ואז הוא עבר לקטע הקצב, שם הוא בילה זמן מה בהכוונת חיות חמודות לדפוק על תופים, בונגו ופעמוני פרות.
ולבסוף, הוא סיים עםספינר קול, שבו אתה יכול להקליט את הקול שלך ואז להאיץ אותו, להאט אותו או להשמיע אותו לאחור בצורה שמצחיקה עד אין קץ לילד בן 8.
האהוב עליי האישי - ששיחקתי איתו במשך, אהממ, בחצי השעה האחרונה - הואניסוי קנדינסקישבו אתה יכול לעשות ציורים מקוריים שהופכים לצליל. (ציירתי עיגול וזה אפילו הוסיף לי עיניים!) אתה לוחץ על "הפעל" והשורות הופכות לתווים שנשמעים כמו שיר מיני.
כשסוף סוף אמרתי לבן שלי שמספיק ואני צריך את המחשב הנייד שלי בחזרה כדי לעשות עבודה ממשית, הוא נאנק ואמר, "אבל אני כל כך נהנה!"
אולי בכל זאת הוא אוהב מוזיקה.