חוקרי דקדוק - המאמינים שיש לפעול לפי כללים; "תיאוריסטים" מאמינים שדקדוק נכון הוא מה שעובד - אוהבים לפנות להיגיון.אם "יכול להיות שפחות אכפת לו", אז הואהָיָה יָכוֹלפחות אכפת - אתה צריך לומר "הוא לא יכול"!זה הסלע שאנו נאחזים בו כנגד הגאות העולה של ממש-משמעות-פיגורטיבית-עכשיו. ובכן, אולי הגיע הזמן לשחרר את האחיזה הזו, כי לכוחות האבולוציוניים של השפה לא אכפת מאוד.
מחקר חדשמאוניברסיטת פנסילבניה מראה שאקראיות היא מרכיב חזק יותר באבולוציה של אנגלית ממה שחשבו בעבר. (לא בהכרח ניתן להעלות את הממצאים לשפות אחרות - כפי שאמר אחד החוקריםהגרדיאן, "אנגלית זה מוזר")
במשך זמן רב, בלשנים חשבו על השפה ככפופה לבחירה אבולוציונית, בדומה למינים. כאשר לשפה יש יותר מדרך אחת לומר משהו, או איות משתנים, ה"מתאים ביותר" מנצח, עם דוברים, בהמוניהם, בוחר עבור קלות, מהירות וקביעות. אבל המחקר החדש מראה שכוחות ההתייעלות האלה לא תמיד מנצחים.
על ידי מעקב אחר איותים בזמן עבר של 36 פעלים - אלה שנמצאו עם שני איותים לפחות, כמו עזוב/עזב ונשפך/נשפך - החוקרים יכלו לראות חלק מאיך האנגלית, מ-1810 ועד היום, התפתחה. והם ראו שזה לא הגיוני. לשישה מתוך 36 הפעלים הייתה צורה אחת שנבחרה עבורה באופן פעיל. ולארבעה מתוך שש אלה, הצורה שנבחרה בזמן עבר היא הלֹא סָדִיראחד, שבמונחים דקדוקיים הוא בהחלט לא מתאים.
החוקרים ציפו ללחצים סלקטיביים כדי לכוון את השפה לכיוון סדירות, מה שיהפוך את השפה לקלה יותר לזכור (והגיונית יותר!). אבל לא, הם ראו "יונה" במקום "צללו", לפחות באנגלית אמריקאית; "התעורר" במקום "התעורר". יתכנו גורמים לוגיים אחרים המניעים את האבולוציות הללו - החוקרים משערים, למשל, ש"יונה" מועדפת מכיוון שהיא מתיישבת עם "הדחף" שנשמע דומה, ובדפוס דומה.
ההיגיון נמצא שם, אם כי עמוק. מישהו יכול להגיד את אותו הדבר לאן "ממש" הולך?
לא, באמת. זה יגרום לי להרגיש הרבה יותר טוב לדעת.
התנגדות לשינויים בדקדוק היא חסרת תועלת, אומרים חוקרים| הגרדיאן