ג'וליאן גוך, סופר אירי, סופר זיכרונות, משורר ומחזאי, נותן עצות צפופות במאמרואיך לערוך את הכתיבה העלובה שלך. הוא מסביר את "העבודה" שעושים טיוטה ראשונה, שנייה ושלישית כל אחד, עורך סצנה היפותטית כדוגמה קונקרטית.
Gough נותן מספר טיפים שכדאי לתלות על פוסטר מעל המחשב, במיוחד אם רק התחלתחודש כתיבת רומנים לאומי. האהוב עלי הוא "אל תתקן פסיקים כשהעלילה שבורה." 11 שנים לתוך קריירת הכתיבה שלי, אני עדיין מנצל את ההרגל הרע הזה עם כל פרויקט ארוך, מבזבז שעות על תיקון דיאלוג שנון שכולם יימחקו כשאחליף לחלוטין את מערכה שלישית.
כמובן, כמות מסוימת של תיקון פסיק היא בלתי נמנעת; לפעמים אתה צריך לסנן קטע במשך ימים לפני שאתה מבין שאתה מנסה להציל את הבלתי ניתן להצלה. אבל יותר מדי מזה יכול לגרום לדה-מורליזציה, ולעמוד בדרכך אי פעם שתסיים את עבודתך. לכל הפחות, נסה לא לערוך את הטיוטה הראשונה שלך עד שתוציא את הכל בערך, התחל לסיים.
באופן דומה, אומר גוט, אל תלחץ על שמות דמויות או עובדות בטיוטות המוקדמות. אל תעצרו ותפתחו את שם התינוק וויאג'ר או ויקיפדיה. זה לא מחקר, זו דחיינות. לזרוק מציין מיקום ולשמור על המומנטום שלך:
אני כותב טיוטות ראשונות מלאות בשגיאות הקלדה וחורים. וכשאני אומר חורים, אני מתכוון לפערים ממשיים, שבהם אני עשוי לציין 'לתקן את הבעיה הזו מאוחר יותר' או 'בלה בלה בלה' לשיחה שעדיין לא מתחשק לי לדמיין. כמו כן, אני בדרך כלל מתחיל לכתוב עכשיו בלי מושג איך קוראים למישהו, אז אני פשוט מקליד '&&&&&&' היכן שהשמות צריכים להיות. (אני כותב את הדמויות האלה לקיומן - קל יותר לקרוא להן מאוחר יותר כשאני יודע מי הן.)
אתה, אגב, יכול להתחיל בכל מקום. למשל, אני מתקשה לכתוב פתחי פתיחה לפוסטים בבלוג. למדתי להתחיל עם כל פיסת מידע ברורה שהמאמר צריך לכלול. זה מוביל ליצירה השנייה, וכן הלאה. ברגע שהפוסט נכתב בפועל, הרבה יותר קל להציג אותו. חצי מהזמן אני מבין שאני לא צריך שום ניקוי גרון - זה פוסט בבלוג, לא ספר.
אני עדיין גרוע במסקנות.
איך לערוך את הכתיבה העלובה שלך| הזבוב הצורב