קרדיט: Shutterstock
הכרה ביתרונות החיוביים היא דרך לזכור את כל מה שטוב בחיים. עם זאת, כמו בכל דבר, יכול להיות יותר מדי מהדבר הטוב. זה כולל מה שנקראחיוביות רעילה, שהוא ההתמקדות הבלתי פוסקת להתרכז רק בטוב, במחיר של התעלמות מכל הרע.
"הרגשות שאתה מרגיש, שאנו מרגישים, כאשר אנו מתכחשים להם, מכפילים את עצמם. הם מתחפרים. הם מתנשאים. הם שולחים גרורות. לא רק שהרגשות שלנו מכפילים וגדלים, הם מזמינים בושה למסיבה", אמרברנה בראון, מחבר ספרים כגוןהמתנות של חוסר השלמות, תעוזה רבה, התגברות חזקה, התמודדות עם השממה,ותעז להוביל, ב אהפודקאסט האחרון.
תרגול אמפתיה מוביל ליותר אמפתיה
קטנים כגדולים, לכולנו יש את הצער שלנו. בין אם זה ילד שמפספס מסיבת יום הולדת או אדם שמסתכן בחשיפה כל יום כדי ללכת לעבודה, יש הרבה פחד וחרדה ופגיעה בעולם כרגע, ולא בכדי.
אנו חיים במגפה. אנחנו לא יודעים אם נהיה בטוחים, אם יקירינו יהיו בטוחים. עבור רבים מאיתנו, אנחנו גם מודאגים אם עדיין תהיה לנו עבודה, או איך להתמודד עם פיטורים, או איך לשלם את החשבונות שלנו החודש.
בנוסף לכל הדאגות הגדולות, יש גם את האבלים הקטנים. כולנו מתאבלים על המסיבות, טקסי הסיום והחתונות שבוטלו. כולנו דואגים לחברים ולבני המשפחה שלנו, תוהים אם הם ישארו בטוחים ובריאים. כולנו מתמודדים ביחד עם עולם שכבר אינו בטוח.
כאשר אנו דוחפים את כל זה הצידה במאמץ להתמקד רק בטוב, אנו מתכחשים לפחדים הללו. אנו ממזערים אותם, ובכך אנו גוזלים מעצמנו ומאחרים את ההזדמנות לעבד את המתרחש. אנו גם מפספסים הזדמנות להזדהות עם אחרים, להשתתף בצערם ובדאגותיהם.
כפי שציינה בראון בפודקאסט שלה, כשאנחנו מנסים לדרג את הסבל שלנו, להעניק ערך גדול יותר או פחות לילד שהחמיץ מסיבת יום הולדת או למבוגר שצריך להסתכן בחשיפה כל יום ביציאה לעבודה, אנחנו עושים זאת ב ההנחה שהאמפתיה היא סופית.
"כשאנחנו מתרגלים אמפתיה עם עצמנו ואחרים, אנחנו יוצרים יותר אמפתיה", אומר בראון.
מסיבת יום הולדת שבוטלה אולי נראית לנו קטנה, אבל לילד זה עשוי להיות אומר הכל. מבוגר שמסתכן בחשיפה כל יום ביציאה לעבודה אולי עדיין יש לו עבודה, אבל זו נחמה קרה אם הם דואגים לבריאות שלו, או לבריאות יקיריהם בבית.
כולנו מתאבלים בדרכנו. כפי שאמר מומחה האבל דיוויד קסלר לאחרונהרֵאָיוֹן,
"העבודה שלך היא להרגיש את העצב והפחד והכעס שלך בין אם מישהו אחר מרגיש משהו ובין אם לאו. […] אם נאפשר לרגשות לקרות, הם יקרו בצורה מסודרת, וזה מעצים אותנו".
הכרה בבעיות נותנת לנו הזדמנות לתקן אותן
רק הכרה ביתרונות, תוך התעלמות מכל השאר, מביאה גם את הסיכון ששום דבר לא ישתנה. אחרי הכל, איך אפשר בכלל להתחיל לתקן בעיה, אם אפילו לא נכיר בקיומה?
בחודשים האחרונים, ראינו כמות עצומה של טוב באנשים. מהחוקרים שמפתחים חיסונים ובודקים טיפולים, ועד לעובדי שירותי הבריאות שמסכנים את בריאותם ועובדים שעות ארוכות כדי לטפל בחולים שלהם, ראינו כמות עצומה של כושר המצאה ואנושיות מוצגת בחודשים האחרונים.
בנוסף לטוב הזה, ראינו גם הרבה בעיות שהעצימו את המגיפה. ראינו כישלון בבדיקות נרחבות, שהוא קריטי להכלת הממרח, ויהיה חיוני לכשנפתח שוב. יש לנו כבר מדינות שנפתחות ללא התשתית הדרושה להגבלת ההתפשטות, מה שעל פי ההערכות יוביליותר מקרים ויותר מקרי מוות.
בנוסף לכל זה, ארה"ב היא אנומליה שאין לנוחופשת מחלה בתשלום חובה, ויש לנו מספר רב שללא מבוטחאוֹתת מבוטחאנשים, מה שאומר שיש הרבה אנשים במדינה הזאת שלא יכולים להרשות לעצמם להפסיד יום עבודה או ללכת לרופא.
בנוסף לכל זה, יש לנו קריסה כלכלית, עם30 מיליון תביעות אבטלהבששת השבועות האחרונים. יש הרבה אנשים במדינה הזו, שמעבר לדאגה למחלה קטלנית, מודאגים לגבי האופן שבו ישלמו שכר דירה ויאכילו את משפחתם. מגיפה זו חשפה הרבה בעיות מבניות בחברה שלנו.
זה בסדר להכיר במה לא בסדר במצב הזה. אחרי הכל, אם לא נכיר בבעיות, איזו תקווה יש לנו לתקן אותן?
רייצ'ל פיירבנק
רייצ'ל פיירבנק היא סופרת מדעית עצמאית שבסיסה בטקסס. כשהיא לא כותבת, אפשר למצוא אותה מבלה עם משפחתה, או בחדר הכושר המקומי שלה לאיגרוף.