קרדיט: KieferPix - Shutterstock
פעילות גופנית יכולה להיות דרך יעילההתמודדות עם בעיות נפשיות. בין אם לצד או (במקרים קלים) במקום טיפול ותרופות, ריצה או חדר כושר יכולים לעזור לנו לנהל את מצבי הרוח שלנו ולתת לנו פורקן בריא למתח. אבל היכן עובר הגבול בין אסטרטגיית התמודדות בריאה לבין הימנעות לא יעילה?
לאחרונהלִלמוֹדחקרתי את הרעיון הזה, ושמתי לב להרבה מחשבות מוכרות שצצו כשקראתי את העיתון. המחברים החליטו להסתכל על ריצה כעל אסקפיזם, וזה הגיוני מאוד - ריצה יכולה להיות דרך להשאיר את הבעיות היומיומיות שלך מאחור לזמן מה. אפשר לומר את אותו הדבר על משחקי וידאו, או קריאת רומני פנטזיה, או אפילו להטביע את צעריכם באלכוהול.
המחברים מציעים שיש שני סוגים של אסקפיזם: אחד שבו אתה מנסה לחוות דברים חדשים או לפתור בעיות בחייך, ואחר שבו אתה פשוט נמנע או מדכא דברים שאתה צריך להתמודד איתם. או במילים אחרות: אתה פשוט בורח מהבעיות שלך.
האם אסקפיזם תמיד רע?
בחרדה, למשל, הימנעות היא מלכודת עצומה. אתה מתמהמה עם פרויקט כי אתה מפחד איך הוא ייצא או איך אנשים ישפטו אותך. או שאתה לא מחזיר את שיחת הטלפון כי עצם המחשבה על זה מפחידה אותך, וזה קל יותר לעשות זאתהכל מלבדלעשות את שיחת הטלפון הזו.
במחקר הריצה, הכותבים המציאו סקר שהפריד בין שני ההיבטים הללו של אסקפיזם: האם אתה רץ כי אתה רודף אחר משהו חיובי (כיף, הנאה, מבקש לפתור בעיית בריאות נפשית באופן אקטיבי) או כי אתה בורח ממשהו שלילי (מדכא באופן זמני מחשבות על העתיד או הרהורים על העבר שלך)?
הייתי מנחש שקשה להתגרות ברעיונות האלה, אבל החוקרים גילו שאין הרבה חפיפה בין רצים לפנאי שרצו ל"התרחבות עצמית" (כפי שהם כינו זאת) לבין אלה שרצו ל"עצמי הַדחָקָה." אלה שהלכו על דיכוי עצמי, הצורה השלילית של אסקפיזם, נטו לקבל ציון נמוך יותר במדדים של שביעות רצון מהחיים - מה שיכול להיות מצב של תרנגולת וביצה, כמובן - והיו בעלי סיכוי גבוה יותר להראות סימנים של התמכרות לפעילות גופנית.
כמה פעילות גופנית זה יותר מדי?
לעתים קרובות יותר מדברים על התמכרות לפעילות גופנית בהקשר של הפרעות אכילה מאשר על הימנעות. למשל, האגודה הלאומית להפרעות אכילהמתארפעילות גופנית כפייתית כמשויכת לעתים קרובות לניקוי לאחר אכילה, או שימוש בה כדי לקבל רשות לאכול. פעילות גופנית כפייתית יכולה לכלול פעילות גופנית שנעשית בזמנים או במקומות לא מתאימים, או שמפריעה לחיי היומיום או לבריאות שלך - למשל, המשך פעילות גופנית למרות פציעה שזקוקה למנוחה.
בהקשר זה, התמכרות לפעילות גופנית הולכת לעתים קרובות יד ביד עם אי אכילה מספקת, ועלולה להוביל לסיבוכים בריאותיים גופניים נוספים, כמואימון יתר, אובדן צפיפות עצם, שלישיית ספורטאיות ומחסור יחסי באנרגיה בספורט (מעין שילוב של אכילת חסר/אימון יתר).
אבל אם אתה דואג לעצמך פיזית, והפעילות הגופנית שלך לאגַםקיצוני, עד כמה זה באמת רע להשתמש בפעילות גופנית כדי לברוח מהבעיות שלך? למחקר הנוכחי אין תשובה לכך, ובסופו של דבר כנראה כדאילדבר עם מטפלכדי להבין אם יש לך בעיות שאתה צריך לפתור ומהי הדרך הבריאה ביותר לעשות זאת.
באופן אישי, אני יודע שאני אשם בשימוש בפעילות גופנית לצורות החיוביות והשליליות של אסקפיזם. לפעמים אני במצב רוח רע, ואני יודע שאם אצא לטיול או אעשה אינטרוולים של 10 דקות על אופני הספין שלי, ארגיש טוב יותר ואוכל לחזור למה שעשיתי. זה מהסוג הטוב. אבל אני אעשה זאתגַםקפוץ על האופניים כשעבר לי יום רע ואני רק רוצה להשהות את העולם לזמן מה. או כשיש לי "לעשות אימון" ברשימת המטלות שלי לצד ארבעה דברים אחרים שהיו תלויים לי מעל הראש. אופס, אחרי האימון אני מניח שאין לי זמן לאחרים!
בסופו של דבר אני יודע שהימנעות היא משהו שאני צריך, ובכן, להימנע ממנו. אבל אני גם מרגישה שאני מעדיפה הרגל רכיבה של שעה ביום מאשר, נגיד, בעיית שתייה. אם אתם מוצאים את עצמכם חושבים כך על הרגלי הפעילות הגופנית שלכם, אולי כדאי לבדוק בכנות מדוע אתם מתאמנים כל כך הרבה.
בת' סקוורצקי
עורך בריאות בכיר
Beth Skwarecki היא עורכת הבריאות הבכירה של Lifehacker. בעלת תואר ראשון בביולוגיה, כתבה שני ספרים ומאמנת אישית מוסמכת. היא כותבת על בריאות, כושר ומדע כבר למעלה מעשור, ויכולה לסחוט 225 קילו.