אנו עושים כמיטב יכולתנו לדלג על הסחות דעת במרדף אחר פרודוקטיביות כאן ב-Lifehacker, ולמרות שאנו שמחים לרדוף אחרי הסחות דעת בזמן ההשבתה שלנו, מגזין ניו יורק מזכיר לנו שהסחת הדעת היא באמת לא כל כך גרועה.
תמונה מאתרוג'ר סמית'.
אימוץ האינטרנט כמרכז העבודה, המשחק והמסחר שלנו היה המקבילה האינטלקטואלית לאימוץ סירופ תירס כמרכז התזונה הלאומית שלנו, וכולנו הפכנו להשמנה נפשית.
דעות כמו האמור לעיל גרמו לסם אנדרסון של מגזין ניו יורק לחשוב. התוצאה היא קריאה שווה של 7 עמודים על חיינו מרובי המשימות, ממוקדי האינטרנט, המוסיחים. כל זה, אומר אנדרסון, הוא דבר טוב.
אנדרסון מבטל מבינים שכמו הציטוט לעיל, חושבים שיוטיוב, בלקברי ומקבילותיהם הטילו אותנו. הוא טוען שאין טעם להרהורים כאלה מכיוון שהחיים שלנו תלויים בקישוריות, מה שמציע שבמקום זאת עלינו לחפש דרכים להסתגל בהצלחה, במיוחד בהתחשב בכך שכל הפרעה עולה לנו בערך 25 דקות של זמן פרודוקטיביות.
לשם כך, אנדרסון ממשיך ומפרט כמה פתרונות ממוקדי מיקוד, החל מדיטציה לתרופות משפרות עצבים ועד למה שהוא מכנה "אחד הפתרונות המרגשים והמבלבלים ביותר לבעיית הקשב" ומשהו שאנחנו כאן ב-Lifehacker יודעים דבר. או שניים על: פריצת חיים.
אנדרסון גם אומר שמומחים שעושים דמוניזציה לחיים רוויי המידע שלנו לא מצליחים להבין נקודה חיונית נוספת:
מיקוד הוא פרדוקס - יש בו הסחת דעת מובנית. השניים הם סימביוטיים; הם הסיסטולה והדיאסטולה של התודעה. תשומת הלב מגיעה מהמילה הלטינית "להתמתח" או "להושיט יד", הסחת דעת מ"להתפרק". אנחנו צריכים את שניהם.
האם אתה מסכים עם אנדרסון? האם הסחת הדעת היא היין שמביא הרמוניה ליאנג הממוקד שלך? שתף את המחשבות שלך בתגובות.
להגנה על הסחת הדעת[מגזין ניו יורק]