על מה אתה הכי תצטער בחייך כשייגמר זמנך? אי מילוי חובתך וחובותיך? או הכישלון ללכת אחרי החלומות שלך? מחקר חדש מאוניברסיטת קורנל מצביע על כך שלחרטות הגדולות ביותר שלנו אין שום קשר לאחריות שלנו בחיים.
לפי פסיכולוגתום גילוביץ', מחבר ראשי על "הדרך האידיאלית שלא נלקחה",פורסם בכתב העת Emotion, החרטות שלנו שמטרידות אותנו יותר מכל כרוכות באי-עמידה ב"אני האידיאלי" שלנו. בעיקרון, אנחנו לא מוטרדים מהטעויות שעשינו או מהדברים שהיינו צריכים לעשות כמו שאנחנו מוטרדים מכך שלעולם לא נהיה האדם שבאמת רצינו להיות.גילוביץ' מסביר:
כאשר אנו מעריכים את חיינו, אנו חושבים האם אנו הולכים לקראת האני האידיאלי שלנו, הופכים לאדם שהיינו רוצים להיות. אלה החרטות שהולכות להישאר איתך, כי הן מה שאתה מסתכל עליו מבעד לשמשת החיים. החרטות ה'צריכות' הן בורות בכביש. אלו היו בעיות, אבל עכשיו הן מאחוריך.
כל זה מבוסס עלתיאוריית אי התאמה עצמית של שלושת האני: העצמי הממשי, העצמי האידיאלי והעצמי הראוי. העצמי הממשי הוא מה שאדם מאמין שהוא עכשיו, בהתבסס על התכונות והיכולות הנוכחיות. העצמי האידיאלי מורכב מהתכונות והיכולות שהם ירצו להחזיק ביום מן הימים - בעצם המטרות, התקוות והשאיפות שלהם. האני הראוי הוא מי שמישהו מאמין שהיה צריך להיות על פי המחויבויות והאחריות שלו. במונחים של חרטות, הכישלון של העצמי הראוי הוא יותר "יכולתי לעשות את זה טוב יותר", והכישלון של העצמי האידיאלי הוא יותר "מעולם לא הפכתי לאדם שרציתי להיות."
כְּמוֹהמחקר הקודם של גילוביץ' העלה, אנשים מתחרטים על שלהםחוסר מעשיםיותר משלהםפעולותבטווח הארוך. ברגע זה, טעות גורמת לך להרגיש חרטה רבה, אבל אתה מתגבר עליה במהירות כשהיא נמסה עם מנטליות טיפוסית של "חי וללמוד". אחרי הכל, אף אחד לא מושלם, נכון? גילוביץ' מסביר שאנשים לא מוטרדים באותה מידה מהפעולות הכושלות של העצמי הראוי שלהם, כי קל יותר לנקוט בפעולות כדי לתקן בעיות כאלה. את רוב הטעויות אפשר לתקן, או לפחות להתנצל עליהם.
אבל אתה לא יכול לתקן את מה שמעולם לא נעשה מלכתחילה. אתה מבין, חוסר מעש, היעדר ניסיון מוחלט, זה מה שבאמת ירדוף אותך. אולי אף פעם לא נתת לנגן מוזיקה הזדמנות, למרות האהבה שלך אליה. אולי הסתרת כל רעיון לסיפור שכתבת אי פעם כי פחדת ממה שאנשים יחשבו אם באמת תנסה. או שאולי אף פעם לא מצאת את האומץ לספר לאותו אדם מיוחד שאכפת לך ממנו, אז הוא המשיך את חייהם בלעדייך. גילוביץ' מספר שהרבה אנשים מחכים להשראה שתבוא לפני שהם מנסים להשיג את המטרות האישיות שלהם, אבל אתה לא צריך את זה. הצורך בהשראה הוא רק תירוץ, ועצלן. אם אתה רוצה להימנע מחרטות מטרידות כאלה, התרופה ברורה: פעל כל עוד אתה יכול.
זה לא אומר שאתה צריך לוותר על החובות והאחריות שלך במרדף אחר החלומות שלך. זו רק תזכורת לכךהדברים שאתה רוצה לעשות בחייך לא נעלמים. בטח, אנחנו מזדקנים וסדרי העדיפויות והאחריות שלנו משתנים, אבל עדיין יש לנו דברים שאנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים. לכולנו יש גרסה מושלמת של עצמנו בעיני רוחנו, ולמרות שלעולם לא נוכל להשיג כל דבר שאנו מדמיינים, אנחנו אפילו לא יכולים להתחיל להתקרב לאני האידיאלי שלנו בלי, ובכן, לעשות משהו.
אז איך נראה האני האידיאלי שלך? זה אולי קצת מטושטש וזה עשוי להשתנות עם הזמן, אבל זה קיים - תראה חזק יותר. ברגע שיש לך רעיון כללי, עשה מאמץ מרוכז לנסות, להיכשל, ללמוד מה שאתה אוהב, ללמוד מה שאתה לא, ולעצב בהדרגה את החזון הזה של העצמי האידיאלי שלך למציאות מציאותית שניתן להשיג, צעד אחר- מטרת צעד. זכרו, האני האידיאלי שלכם צריך להיות מישהו שאתם שואפים להיות, לא רוח רפאים של "woulda, coulda, shoulda" שרודפת אתכם על ערש דווי.
