נעראיבד את הראייה שלולאחר אכילת תזונה מוגבלת ביותר במשך שנים. הסיפור מעורר סנסציוניות בכותרות על ג'אנק פוד שגורם לך להתעוור, והילד בטוח יהווה נקודת חן לסיפורי האזהרה של ההורים במשך שנים רבות. אבל זה באמת סיפור על הפרעת אכילה מאוד ספציפית.
על פי הדיווח מקרה ב-Anals of Internal Medicine, הילד הגיע לרופא המשפחה שלו בגיל 14 עם עייפות ורמות נמוכות של ויטמין B12. לרופאים נאמר שהוא "אוכל קשוח", והם רשמו זריקות ויטמין B12 ועצות תזונתיות. במהלך שלוש השנים הבאות, הוא פיתח אובדן שמיעה, ולאחר מכן אובדן ראייה, והדהים את הרופאים - שבסופו של דבר הבינו שהוא סובל מההשלכות של מספר חסרים תזונתיים. התברר שהוא לא קיבל מספיק ויטמין B12, נחושת, סלניום וויטמין D.
איך מישהו יכול להיותזֶהאכלן בררן?
הימנעות מהפרעת צריכת מזון מגבילההיא הפרעת אכילה הנפוצה במיוחד בקרב אנשים עם אוטיזם, כולל ילדים אוטיסטים. (זה יכול להתרחש גם לבד, או בהקשר של הפרעה אחרת.) הדו"ח לא אומר במפורש שהוא היה אוטיסט, אבל מציין שהילד נמנע מ"מרקמים מסוימים" ושהוא בדרך כלל אכל צ'יפס, פרינגלס, לבן לחם, פרוסות חזיר ונקניק.
אז זה לא באמת סיפור על "ג'אנק פוד". כלול כמה המבורגרים ומילקשייק, וסביר להניח שתקבל תוצאה תזונתית שונה. המטרה בפרסום הדו"ח הזה לא הייתה לבייש אנשים שאוכלים צ'יפס ולחם לבן, אלא לתת לרופאים הסבר: "יש לשקול נוירופתיה תזונתית של הראייה בכל חולה עם תסמיני ראייה לא מוסברים ותזונה לקויה, ללא קשר ל-BMI".
למידע נוסף על ההבדל בין ARFID מלהיות "אוכל בררן" וכיצד הוא שונה מהפרעות אכילה אחרות, קראתיאור זה מאדם אוטיסטשל איך זה בעצם:
ARFID גורם לי להגביל בחוסר רצון את סוגי המזון שאני יכול לאכול, בהתבסס על מראה המזון, הריח, הטעם, המרקם, המותג, המצגת או חוויה שלילית בעבר עם המזון המסוים הזה. אפשר לומר שאני 'אוכל בררן'. אפשר גם לחשוב על זה כעל פוביית אוכל. אין לזה שום קשר לדימוי גוף ולכל דבר עם חרדה ורגישות חושית.
אנשים עם ARFID יכולים לפעמים לרדת במשקל בגלל אי אכילת מזון מספיק, אבל הם יכולים גם להצליח לקבל מספיק קלוריות ומבנה גוף תקין. נראה שהילד שאיבד את ראייתו היה במצב הזה: משפחתו ורופאיו ידעו שהוא לא אוכל מגוון רחב של מזונות, אבל הם לא הבינו שהתזונה שלו מגבילה מספיק כדי לגרום לבעיות רפואיות עד לאחר נגרם נזק.