אני חושב שלמדתי לאהוב ריצה, אז אולי גם אתה יכול

כשאני מסיים את שבוע שלישי של ניסיון ללמודכְּמוֹריצה - דבר ששנאתי רוב חיי - במשך החודש שלי "Lifehacker Fitness Challenge," אני חייב לדווח על כמה שיהוקים והצלחה אחת מדהימה, כמעט בלתי נתפסת.

ראשית, השיהוקים, מהם היו כמה. רצתי בדיוקפַּעַםבשבוע האחרון, למרות שנתתי לעצמי איעד של שלוש ריצות בשבוע שעבר:

המטרות שלי לשבוע הבא כוללות לקיחת שלוש ריצות, שלפחות אחת מהן על שביל נופי. הריצה/הליכה הארוכה ביותר שלי השבוע הייתה קצת יותר מ-20 דקות, אז אם אני יכול להגיע לזה עד 25 דקות, זה ירגיש כמו התקדמות. ואני מקווה שלפחות ריצה אחת תגיע ל"שתיים" בטבלת מצב הרוח או בסמוך אליה.

יש לכך סיבות לגיטימיות, כלומר שהורי וסבי הגיעו לעיר בסוף השבוע האחרון לביקור. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם באופן אישי מזה שנה, אז הבילוי איתם הקפיץ את "התעמלות באופן שאני אפילו לא נהנה ממנו" ברשימת העדיפות. ואז, בגלל שאמרתי לעצמי שמותר לי גם להתאמן בדרכים שאנילַעֲשׂוֹתתהנה, בחרתי באליפטיקל שלי ביום שני.

עם זאת, ביום שלישי, העורך הראשי של Lifehacker, ג'ורדן קלהון, ואני התראיינוג'ייסון פיצג'רלד מ-Strength Runningלפודקאסט של Lifehacker,השדרוג. (פרק זה אמור לצאת ביום שני, ואזאני אחזור ואשאיר את הקישור כאן.) דיברנו על הנושא הזה בדיוק - איך נכנסים לריצה כמבוגר? - וג'ייסון היה מאוד אדיב ומעודד כלפיי, אפילו אחרי שג'ורדן סיפר לו איךהקרסוליים שלי לא מתכופפים כמו שצריך.

היו כמה דברים אישיים חשובים עבורי מהשיחה ההיא. ראשית, שכדי להתחיל לאהוב ריצה, צריך לתת לזה 30 יום. (נתקלתי בפרק הזמן המדויק!) שנית, שכנראה תשנאי את זה בשבועיים הראשונים - אולי שלושה -. (הייתי בדיוק בפרק הזמן הזה, ועדיין לא הייתי מעריץ!) ואָזתהיה נקודת מפנה; הגוף שלי יתחיל להרגיש אחרת. הרגליים שלי היו מרגישות חזקות יותר וכל העניין יבוא קצת יותר בטבעיות, ואני אהיה בדרך להנות מזה. יכולתי להגיד שהוא באמת מאמין בזה, יכולתי לראות שהוא רוצה את זה בשבילי, והרשיתי לעצמי לחשוב שזה באמת אפשרי. אחרי הכל, הוא המומחה.

עם מוטיבציה חדשה עזבתי את פגישת זום, שרשרתי את נעלי הספורט ויצאתי לריצה. הייתי צריך לשנות את הנוף, אז פניתי לשכונה שליד שלי - כזו שמרופדת יפה בעצי שקמה ענקיים והיא קצת הררית אבל לא ממש הררית כמו שלי. הלכתי כמה דקות ואז התחלתי לרוץ. קרה לי שוב העניין של עצים הדוקים והיה כמו, "הו לעזאזל,הנה אנחנו הולכים שוב", אבל אז הם השתחררו והלכתי.

אחרי כמה דקות, הרהרתי אם אני צריך להאט לטיול, כי זה מה שהגוף שלי בדרך כלל התעקש שאעשה אחרי כמה דקות. ובכל זאת, הרגשתי די טוב. לא היה לי חסר נשימה במיוחד או לא נוח לי, אז פשוט המשכתי לרוץ. לא הזמנתי את עצמי אבל ההערכה הכי טובה שלי היא שרצתי 12-13 דקות רצוף בלי לעצור. ואם לא הייתי צריך לפנות כדי לעלות עלייה בשלב זה, אני חושב שיכולתי להמשיך עוד יותר. ההליכה של כמה דקות בהתחלה ובסוף הכניסה אותי בדיוק ל-20 דקות וחזרתי הביתה בהרגשה די מרוצה מעצמי.

ג'ייסון צדק. הגוף שלי הרגיש אחרת. הרגליים שלי הרגישו חזקות יותר. הרגשתי פחות כמו שאנימעמיד פניםלרוץ ועוד כמונילְמַעֲשֶׂהרִיצָה. ואני די... אהבתי את התחושה הזו.

נתתי לעצמי "שניים" בסולם ה-Running Moods שלי של 1-5. (למקרה שאתה לא זוכר: חמש זה, "תזדיין את החרא הזה ישר לעזאזל", ואחד הוא, "יאיי! ריצה זה הכי טוב!") שתיים היו מטרה נוספת שלי לשבוע הזה, וזהו אחד שעשיתילֹאחושב שאני הולך להגשים.

עכשיו, בחזרה לשיהוקים (מהסוג הפיגורטיבי). כפי שאמרתי, זו הייתה הריצה היחידה שעשיתי השבוע - אם כי למען ההגינות, זה רק יום חמישי כשאני כותב את זה. הסיבה העיקרית שלא רצתי אתמול או היום היא כי כשהתעוררתי אתמול, קרסול ימין שלי היה קצת כואב. לא כמו פצע מסוג מלא על פציעה אבל מספיק חזק כדי שאני עצבני לרוץ עליו. זו אשמתי. לא התחממתי מספיק למרות שאנילָדַעַתהקרסוליים שלי לא מכופפים. ג'ייסון גם הדגיש שאנשים מנסים לעשות יותר מדי, מוקדם מדי ועלולים להחמיר את הפציעות, אז אני אתן לזה עוד יום או יומיים לפני ניסיון ריצה.

קרסול או לא, אני קורא לשבוע הזה ניצחון.