קרדיט: איאן מור
לפני שנתיים דחקו אותי מעבודת כתיבה בחברת תוכנה. כעבור שבועיים פיטרתי את המטפל שלי.
העבודה שלי, מסתבר, גרמה לחלק הארי של בעיות בריאות הנפש שלי. פגישות טיפול שבהן דיברתי בעבר בלי סוף על כמה הרגשתי מסוכסכת, כמה חוסר ביטחון הרגשתי, כמה הרגשתי לא אהובה - המפגשים האלה היו פתאום מביכים כי לא יכולתי לחשוב על מה לדבר עליו. החיים היו פתאום פשוט... טובים. מאז זה היה.
אבל זה העניין: כאב לי שעזבתי את העבודה הזו. ביליתי סוף שבוע בספירלה, מנסה לחשוב על תוכניות להישאר בהן (התנצלותי הכנה על טקסט קבוצתי מסוים). הייתי משוכנע שאני לא יכול לעזוב עבודה שמאומללת אותי, שלא תואמת את הערכים שלי, בחברה שבה אין לי יעדי קריירה ארוכי טווח. אלן הנרי, שנהג לערוך את האתר הזה, כתב מאמר שאני חושב עליו מדי שבוע:החברה שאתה עובד בה אינה חברה שלך. חברת טכנולוגיה של כת יכולה לגרום לך לשכוח את זה. אתה לא צריך.
זה מצחיק כי זה נכון
זה היה די נפוץ בקרב עובדים להתבדח שהחברה שאני מדבר עליה היא כת. בדיחות רבות מצחיקות כי הן אינן נכונות; זה לא היה אחד מאלה. אני לא מתכוון לומר שמנהיגי החברה ממש הציגו את עצמם כדמויות משיחיות - הם לא (בדיוק). אבל זו הייתה חברה שבילתה זמן רב בדיבור על כמה ה"ערכים" שלה ייחודיים, עד כמה הערכים האלה עשו אותם שונים מחברות אחרות, וכמה חשובה הייעוד שלהם לחברה בכלל. החברה גם השקיעה זמן רב - וכסף - בטשטוש הגבול בין עמיתים לעבודה וידידות.
השילוב הזה, בכל חברה, מקשה לעזוב עבודה גם אם אתה אומלל באופן פעיל. והנה העניין: ידעתי את זה. אני אהיה האדם הראשון שיגיד לך שערכי החברה הם תעמולה ששימשה את ההנהלה כדי לבייש עובדים, וידעתי שהחברה לא כל כך חשובה. ממש כתבתי מאמרים בזמן העבודה על החשיבות של הפרדת העבודה משאר חייך. ובכל זאת, למרות כל זה, אני עדייןלֶבֶדכאילו העבודה הייתה חשובה, ושהחיים שלי יהיו גרועים יותר אם אעזוב אותה, למרות כל הראיות להיפך. נתתי למופע של Slack ולמשכורת להפוך לעולם שלי.
זה מה שחברת טכנולוגיה של כת יכולה לעשות. אולי אתה עובד בחברה כזו. ייתכן גם, שלא כמוני, לא תהיה לך הלוקסוס להיות מסוגל לעזוב. מתוך מחשבה על זה חשבתי לערוך רשימה של עצות הישרדות לכל מי שנאבק לשמור על האנושיות שלו במקום עבודה דומה.
זכרו שאתם לא לבד
חברות טכנולוגיה של תרבות משגשגות על ה-Kool-Aid המטפורי. הם תלויים בכך שחברים יקנו את ההייפ, או לפחות יעמידו פנים כמו שהם. זו הסיבה שתקשורת ציבורית - סלק, נניח, או פגישות של כל ידיים - היא תמיד חיובית באופן אחיד. כולם כל כך מתרגשים מכמה טוב הדברים הולכים; כולם מגיבים עם יותר מדי אימוג'ים שמחים. זה מספיק כדי לגרום למישהו שלא מאושר, או אפילו רק להטיל ספק בסטטוס קוו, להרגיש שהוא מטורף לחלוטין. כל השאר שמחים, אחרי הכל - למה אתה לא?
אבל אתה לא משוגע. אם הוויברציות מרגישות כבויות, אתה יכול להיות בטוח שאתה לא היחיד שמרגיש כך. חשוב, אם אתה מתכוון להמשיך להרגיש כמו אדם, שתמצא אנשים שמרגישים כמוך, כדי שהדיסוננס הקוגניטיבי לא יהרוס לחלוטין את תחושת העצמי שלך.
לעשות את זה יכול להיות מסובך. מצאתי את זה הכי קל במהלך שיחות אחד על אחד - פגישות, למשל, או הודעות DM של Slack. התחל לאט, מדי פעם עשה בדיחה על כמה אבסורדית החברה. תתפלאו באיזו תדירות אנשים יצחקו, וכמה הקלה הם יהיו שמישהו אחר רואה את מה שהם רואים. עם כל מזל יהיה לך חבר לעבודה שאתה יכול לדבר איתו שטויות, או אפילו קבוצת חברים. (ה-Slack DM שלך, אם לא ידעת, אינם פרטיים - החברה שלך יכולה לקרוא אותם בכל עת. היזהר כאן.)
הקפד, ברגע שיש לך את החברים האלה, למצוא מקומות לשוחח איתם בצ'אט שאין ליצירה שלך. אם אתה עובד במשרד אמיתי, המקום הזה עשוי להיות בר או בית קפה. אם אתה עובד מרחוק, אני ממליץ להשתמש באפליקציית העברת ההודעות המוצפנת Signal. התקן את Signal בטלפון האישי שלך ויש לך דרך בלתי ניתנת למעקב לחלוטין לדבר שטויות בזמן שכולם מעמידים פנים שהדברים נהדרים. זה מועיל במיוחד במהלך פגישות של כל ידיים, כאשר הדברים הבלתי מגוחכים ביותר נוטים להיאמר על ידי הנהגת החברה.
אם אתה מתכוון להישאר בן אדם, אתה צריך להיות מסוגל לצחוק על האבסורד של מה שקורה - ולעשות את זה עם אחרים. מצא את האחרים האלה.
זכור שאתה טוב בדברים
אני כותב לפרנסתי במשרה מלאה מאז 2008, רוב הזמן כעיתונאי עצמאי. זו לא דרך קלה להתפרנס אבל תמיד הצלחתי בזה. חלק מזה ללא ספק נובע מהקשרים שלי, כמובן, אבל במקרה אני גם חושב שאני די טוב בזה.
אבל שכחתי את זה כשעבדתי בחברת תוכנה של כת. הייתי משוכנע שהעבודה שלי לא מתנהלת כשורה ושאני אתקשה למצוא עבודה אם אעזוב. שיהיה ברור, זה לא היה נכון: זרים עדיין מושיטים יד כדי לומר לי כמה הם מעריכים את הכתיבה שלי מאותה תקופה, ולא התקשיתי למצוא עבודה מאז שעזבתי.
אני עדיין לא בטוח מה יש בסביבה ההיא שגרמה לי לפקפק בערך העצמי שלי. יש משהו בסביבה בחברת טכנולוגיה תרבותית שיכול לגרום לך להרגיש חסר ערך. חלק מזה הוא שחברות כאלה נוטות למשוך אנשים מוכשרים במיוחד - אתה עלול למצוא את עצמך רוצה בהשוואה. עבורי, חלק גדול מזה היה הנחיה המתמדת של החברה לשיפור עצמי: ביקורות הביצועים, כן, אבל גם הדרך שבה החברה דחפה דברים כמו אימון. הייתה דחיפה מתמדת להשתפר, מה שגרם לי להרגיש שאני לא מצליח מלכתחילה.
אז אני ממליץ לך לזכור שאתה טוב בדברים. קיבלת את העבודה שיש לך כי אתה מוסמך ומעסיקים אחרים ישמחו לקבל גישה לאותן כישורים. מצא דרכים להזכיר לעצמך זאת. אולי בקש מעמיתיך לעבודה הדומים ליידע אותך מה שלומך. אולי לפנות לעמיתים מעבודות קודמות. פשוט מצא דרך לבסס את עצמך בידע של הכישורים שלך, מחוץ לאופן שבו החברה רואה אותך. אתה טוב בדברים.
זכור שזו לא הבעיה שלך
אתה עלול, אם אתה אדם בעל משמעות טובה, לחשוב שכל מדיניות או מצב גרוע בחברה הם התפקיד שלך לתקן. ואם התואר שלך כולל את המילה "מנהל", "נשיא" או "דירקטור", זה לגמרי נכון. אבל אם אתה עובד ברמה נמוכה, אתה צריך לדעת שזה ממש לא התפקיד שלך לתקן את החברה ושהניסיון לעשות זאת רק ישבור אותך.
זה לא משנה באיזו תדירות מנהיגות מדברת על איך הם שונים - חברה היא לא דמוקרטיה ופוסטים פנימיים בבלוג אינם עיתונות חופשית. העבירו מספיק ביקורת על מנהיגות ובסופו של דבר תתבקשו - או יאמרו לכם - לשתוק (תאמינו לי בזה). אבל חשוב מכך, זה לא התפקיד שלך לשפר את החברה, וללא כוח ממשי, הניסיון לעשות זאת רק ישרוף אותך.
שיפור ושימור תרבות החברה אינו התפקיד שלך. התמקד במקום זאת במציאת דרכים שבהן תוכל לשפר את המצב שלך ואת המצב של האנשים שאתה קרוב אליהם.דבר בשקיפות על המשכורת שלך- זה באמת יכול להעצים אותך ואת האנשים שאתה עובד איתם לבקש את מה שמגיע לכולכם. ואם אתה באמת רוצה לשפר דברים עבור עמיתיך לעבודה,לבדוק כיצד פועל ההתאגדות.
זכרו שיש חיים מחוץ לעבודה
חברת טכנולוגיה של כת יכולה בקלות רבה למלא את כל המוח שלך. יש את העבודה, כמובן, אבל יש גם את הדרמה שנראית כאילו מתרחשת כל הזמן. אני לא יכול להפריז באיזו מידה שום דבר מהחרא הזה לא משנה.
יש עולם שלם מחוץ לעבודה. אם אתה מתכוון להישאר שפוי, אתה צריך להיות מחובר אליו. צאו לטיול כל יום. הצטרף לליגת כדורסל, או כנסייה, או התנדב במקלט. לכו לבתי קפה, ברים, וקונצרטים. קרא ספרות. נסו ללמוד כלי נגינה. ארח מסיבה חודשית, מזמין אנשים מחלקים שונים בחייך לפגוש אחד את השני.
הפרטים לא חשובים: פשוט מצא איזה דבר בחיים שלך שאין לו שום קשר לעבודה. זה יהיה קשה להרגיש כמו בן אדם אם לא. וזה מה שאתה: אדם. לא עובד, ולא חלק מחברה. אתה נמצא על הפלנטה הזו לפרק זמן מוגבל. על ידי נס או צירוף מקרים, אתה מסוגל לא רק לחשוב, אלא גם להרגיש. אל תבזבז את כל זה על חברה שלעולם לא תאהב אותך בחזרה.
